השיר עם הפרח

אתמול היה לי שיעור פיתוח קול. הראיתי למורה שלי שיר שכתבתי על פרח שגדל בתוך הלב והאדם משקה ומטפח אותו שיגדל אך לא נותן לו לצאת מתוך הפה אל הפרחים האחרים למרות שהוא כבר לוחץ בפנים. פרח כמותו בלי שורשים ואבקנים לא יוכל לפרוח ככל הפרחים.
היא ביקשה שאסביר לה את משמעות השיר.
רציתי להסביר, תכננתי את הרגע הזה שבועות קודם לכן בראשי.
האור הירוק שהפיצו עינייה הפעורות קצת הרתיע אותי, הוא היה נחוש מדי.
הבטתי ברצפה ולא אמרתי דבר.
לא רציתי שמה שאגיד יהפוך לעניין גדול מדי.
היא חייכה לאחר כמה שניות כנותנת לי הזדמנות שנייה ואמרה שנראה שיש לי משהו להגיד.
זה היה החיוך החמים והאוהב שאני מכירה וסומכת עליו.
רציתי כל כך לספר אך כל מילותיי נקברו עמוק בתוך השיר ולא היה ניתן לחלצן משום מקום אחר.
אמרתי שרק נדמה לה.
היא חייכה בהיסוס והמשיכה בשיעור כשאני עוד נוברת בתוך השיר בחיפוש אחר מילותיי.
כשהגעתי הביתה כעסתי על שלא אמרתי דבר.
פירטתי את משמעות השיר בקובץ וורד עם השיר מצורף ושלחתי לה.
כתבתי שהפרח מייצג אהבה שמתפתחת בעומק הלב ושאי אפשר לספר עליה.
לא הסברתי למה הפרח בעל כל כך הרבה ניסיון ובגרות, לא רציתי שתדע שהוא מבוגר ממני כמוה.
לא הסברתי למה כתבתי שהפרח מבין חשש ויודע שמחה, לא רציתי שתדע שהפרח כל כך קרוב אלי כמוה.
לא כתבתי שצבעו הזהוב מסמל שיער בלונדיני כמו שלה וגבעולו הנוצץ והממכר מסמל עיניים ירוקות כמו שלה.
לא כתבתי שמחסור האבקנים מסמל אהבה שלא יכולים להיוולד בעקבותיה ילדים מכיוון שהיא בין שתיים מאותו המין.
לא כתבתי כי חלק מהמילים עוד נשארו קבורות בתוך השיר ולא רציתי לחלצן.
ועכשיו אני עוד לא מוכנה לשיעור פסנתר, עוד לא סיימתי את העמוד הראשון מתוך שלושת העבודות הגדולות שיש לי להגיש למחר, לא התכוננתי אף לא רגע למבחן בלשון ולא הגעתי לאימון שהיה אמור להיות לי היום.
ועכשיו בפעם הראשונה, לא אכפית לי. עכשיו אני אלך לישון מוקדם רק כדי לשכוח שהמורה שלי, ההיא בעלת החיוך המלאכי והצחוק הממכר, לא ענתה למה ששלחתי.