השינה האחרונה

השמיים הכהים התחילו להתבהר ולהיצבע בתכול רך.
רבקה הרימה את עיניה, מביטה בכוכבים הנעלמים, בידיעה שזו תהיה הפעם האחרונה שתוכל לראות את הפלא הזה. הפלא ששאר האנשים רואים כמובן מאליו.
אבל כשאתה נמצא בשעות האחרונות של חייך, שום דבר לא מובן מאליו.
נשימותיו הרגועות של לוק לצידה העלו חיוך על פניה, הידיעה שגם ביום כזה הוא יכול לישון ברוגע כזה, כשחיוכו המלאכי נסוך על פניו, הציפה את ראשה בהקלה.
היא לא רצתה שיראה את הרגע הזה, היא לא רצתה שיחזה ברגע שבו נשמתה תעלה ממנה, תעלה לעולם שכולו טוב.
היא אהבה אותו יותר מידיי בשביל לעשות לו דבר כזה.
לוק רצה שזה יקרה במקום שהוא לא בית החולים, במקום שבו הנוף לא יהיה עמודי עירוי וקירות מכוסים בטפטים ירקרקים מתקלפים.
הוא לקח אותה לשטח הפתוח, לישון מתחת לכיפת השמיים, לישון שם את השינה ששניהם ידעו שתהיה האחרונה.
רבקה הרגישה את גופה נשמט ממנה, הרגישה חולשה שהייתה חזקה ממנה.
היא התעופה בשמיכת הקיץ שלה, נשכבה על צד גופה כשגבה מופנה ללוק, ועצמה את עיניה, שוקעת בשינה העמוקה ביותר שאי פעם הכירה.
**
לוק התעורר כשהביטה בו קרנה הראשונה של השמש הבהירה של הבוקר.
הוא ידע שמשהו השתנה. הוא ידע מה השתנה. האוויר היה שקט יותר, ורק קול נשימה אחד נשמע סביבו, קול נשימתו שלו.
דמעות הציפו את עיניו כשהביט ברבקה הישנה את שנתה האחרונה, רגועה יותר מתמיד. דמותה הצנומה של הבחורה שאהב, שגם כשלקחה תרופות שמעגלות אנשים נשארה דקיקה בגלל מצבה, לא עלתה וירדה לקצב נשימה, אלא שכבה דוממת לצידו.
ולוק שמח. הוא ידע שבמצבו רוב האנשים היו בוכים. אך הוא שמח.
הוא שמח בגלל שעמד לצידה כל אותה דרך ארוכה, בגלל שגרם לה לחייך, בגלל שלקח אותה למקום הזה, בגלל שהנוף הטהור שהקיף אותם היה הזיכרון האחרון שלה, בגלל שבשעותיה האחרונות היא לא סבלה, בגלל שהיה לצידה ברגע הזה, ובגלל שאהב אותה.
הוא התרומם מעט משק השינה שלו ונשק לשיערה.
כשהרים את מבטו הוא ראה מעטפה צחורה שעונה על התיק שלו, ושלוש אותיות שחורות נכתבו עליה בכתב ידה המסולסל של רבקה. 'לוק'.
לוק לקח אליו את המעטפה, שנדף ממנה ריח עדין של רבקה, והוציא את המכתב שהיה תחוב בה.
'לוק אהובי,
סליחה על הדרך הארוכה שהעברתי אותך, סליחה על העבודה שעזבת בשביל לעמוד לצדי, וסליחה על הלילות חסרי המנוחה שסבלת בגללי.
אני יודעת שאת המחר כבר לא אספיק לראות, ואני רוצה לומר לך זאת בפעם האחרונה.
אני אוהבת אותך.
אני אוהבת אותך כל כך.
ובגלל שאני אוהבת אותך, אני רוצה לבקש ממך שלא תפסיק את חייך.
חיי נגמרו, אך לך יש עוד המון שנים, החיים שלך לא נגמרים.
ואל תגמור אותם. תשמור עליהם.
תמשיך לחיות לוק, בשבילי. בשבילך.
תוכל לעשות זאת?
רבקה."
לוק נשך את שפתו בכאב.
מכתבה הקצר של רבקה גרם לו לצער. רבקה אהבה אותו כל כך, אך האם הוא היה טוב בשבילה? האם יכול להיות שנכשל באהבתו אליה?
לוק הביט שוב בדמות הדוממת לצדו ולחש ללא קול 'אני אנסה, אני אנסה לעשות זאת. מבטיח.' ואז הוא ניגב את עיניו בשרוולו, משך באפו, קבר את המכתב בתיקו ושפשף שוב את עיניו.
יום ארוך עמד לפניו. יום ארוך בלי רבקה.