השברים שלו- חלק א' (משוכתב)

אלון נכנס אל הדירה החמימה שלו,מקלל בליבו את הגשם הזה שהחליט לרדת ככה בלי שום התראה מוקדמת.
הוא מנגב כמה טיפות שהספיקו לנחות לו על המצח ורועד כולו,לאחר מכן הוא גורר את עצמו אל המקלחת.
חצי שעה אחר כך הוא כבר מכורבל בתוך השמיכה על הספה הירקרקה שלו,בוהה במסך הטלוויזה שמולו בחוסר עניין גמור.
אנחה כבדה נפלטת מבין שפתיו כשהוא מושך את השמיכה עד החזה שלו.
הפלאפון שלו רוטט אבל הוא לא מעוניין לענות, הוא ממשיך לבהות באוויר עם ראש קודח ממחשבות.
כבר שבועיים עברו והוא מרגיש גרוע יותר ויותר עם כול יום שעובר.
שבועיים מאז שיואל כבר לא מדבר איתו.
שבועיים שבהם לא חיבק אותו ולא נשם את הריח המתקתק שנודף ממנו.
שבועיים.
הריקנות הזאת שהוא מרגיש הורגת אותו,או שאולי בעצם זו לא ריקנות אלא געגוע?
הוא עוצם עיניים ומדמיין את פניו.
את החיוך החמים שלו,הגומה בלחי השמאלית והעיניים הצוחקות.
הוא מתגעגע אליו,כול כך מתגעגע אליו.
הכול מרגיש לו כול כך ריקני בלעדיו ומוזר כאילו שהעולם הפך שחור ולבן.
אף פעם לא תיאר לעצמו כמה זה יכאב כשיפרדו.
הוא הרי ידע שזה יקרה,מההתחלה.
הוא רק לא ידע כמה זה יכאב.
כואב לו,כול כך כואב שהוא כבר משתגע.
הוא נזכר בפעם הראשונה שפגש אותו,את יואל שלו,איך חייך אליו את החיוך המתוק שלו ושאל אם הוא יודע איפה יש תחנת אוטובוס בסביבה.
הוא צוחק לעצמו בעקבות הזיכרון ואחר כך שוב נאנח ומתחרט שבכלל נזכר בזה.
הוא רוצה להתקשר אליו ולומר לו שהוא מצטער.הוא מצטער שפגע בו,מצטער שהתבייש בו ובמה שהיה בינהם.
הוא רוצה לבקש סליחה ולומר לו שהוא מתגעגע אליו ושיחזור,הוא רוצה להגיד לו את שלושת המילים האלה שאף פעם לא העז לומר לו בחזרה.
הפלאפון שלו רוטט שוב והוא ממשיך להתעלם. אין לו חשק לדבר עם אף אחד ולנסות להסביר את מצב הרוח המוזר שלו.
הוא שונא כששואלים אותו יותר מדי שאלות וחוקרים אותו.
הוא רוצה שיעזבו אותו בשקט ויניחו לו להתמרמר קצת עם עצמו על הבחירות המטומטמות שהוא עושה.
הוא רוצה להלקות את עצמו עוד ועוד עד שהעור שלו יקרע וידמם כי אולי ככה הוא יפסיק לכאוב לרגע.
מגיע לו,ככה הוא חושב,מגיע לו שיואל כבר לא רוצה שום קשר אליו.
מגיע לו שהוא ברח ממנו כי הוא רק היה מכאיב לו יותר.
זיכרון הלילה הראשון שלהם ביחד מציף אותו,הוא נזכר באיך שיואל לחש לו באוזן בכזאת ביישנות שאף פעם לא היה עם גבר. הוא נזכר באיך שהגוף שלו רטט כשנגע בו.
עם כול נגיעה שלו בעור החמים שלו הלב שלו עלה על גדותיו. הוא השתדל כמה שאפשר לא להכאיב לו ולא למהר,הוא לקח את הזמן.
בבוקר שאחרי הוא קרן כמו שלא קרן הרבה זמן והביט ביואל הישן על המיטה הגדולה שלו בעיניים בורקות.
הם שניהם חייכו אחד אל השני כמו שני שחולי אהבה ובפעם הראשונה בחיים שלו הוא הרגיש אמיתי,הרגיש שההסיר את המסכות ובניגוד למה שחשב -אוהבים אותו גם מבפנים.
הוא מנענע את הראש מצד לצד כאילו מנסה להיפטר מהזיכרון שמציף אותו.
הוא כול כך מתחרט אבל לא יודע איפה להתחיל לתקן ואם בכלל אפשר להתחיל לתקן.
הוא נזכר איך בכול פעם שהתחשק לו לצאת הוא שיכנע אותו שישארו בבית כי קר מדי,או חם מדי כשבעצם הוא פשוט פחד שיראו אותם.
הוא פחד שמישהו שמכיר אותו יראה אותם ויספר,אולי להורים שלו או סתם יפיץ את זה שהוא 'כזה'.
הלב שלו מתרסק כשהוא נזכר במבט שלו,המבט הזה שלו שאמר לו הכול,שאמר שהוא יודע שהוא מפחד.שהוא יודע שהוא לא כזה חשוב לו בשביל להרוס את המוניטין שלו ואת החלומות שלו.
אם רק היה לו אומץ הוא היה אומר לו שזה לא נכון,שהוא כן חשוב לו,שהוא כן אוהב אותו,שהוא כן רוצה אותו בחיים שלו.
הוא הרס הכול,והוא לא יודע איך לאסוף את השברים שיצר בעצמו.
הפלאפון שלו רוטט בפעם השלישית והוא מקלל אל תוך האוויר,מושיט יד אל השולחן כדי לענות.
המספר על הצג לא מזוהה והוא תוהה מי זה כבר יכול להיות.
הוא מתיישב בזריזות ומצמיד את הנייד אל האוזן שלו נוחר את ה"הלו" המוכר שלו אל תוך הנייד,לרגע הוא חושב שניתקו כבר כי הוא לא שומע שום דבר מהצד השני.
"אלון?" קול נשי שואל מהצד השני.
הוא מהסס לרגע,תוהה כיצד היא יודעת את השם שלו.
"כן." הוא פולט והעצבנות שלו גוברת.
שתיקה ארוכה משתררת והוא יכול להשבע ששמע את הקול מתייפח.
הלב שלו נעצר לרגע,והוא בולע רוק בקושי,מסלק מעליו את השמיכה ונעמד.פתאום הוא מפחד לשאול,מפחד לדעת.
"זה…יואל…" היא מלמלת חלושות.
"כ-כן…הוא בסדר?" הקול שלו נשבר קצת וחסר לו קצת אוויר.
האישה מהצד השני מקנחת את האף שלה ואז היא שוב מדברת.
"תאונת דרכים …" היא אומרת בקול שבור.
"תאונת דרכים…" היא מלמלת שוב, נשמעת שבורה יותר ומרוסקת יותר עם כול שניה שעוברת.
הוא מפסיק להקשיב.
המוח שלו מצליח לקלוט כמה שברי מילים אבל זה מספיק לו בשביל להבין למה היא מתקשרת אליו בשעה מוזרה כזאת.

יואל.

תאונת דרכים.

נהרג.

הוא נשבר.
הנייד מחליק לו מהיד ולכמה רגעים המוח שלו נאטם.
תאונת דרכים?יואל? מתי?איך?
השאלות מסתחררות לו בתוך הראש והוא מתמוטט,קודם על הספה ואחר אל תוך הרצפה.
הוא לא נושם,הריאות שלו קורסות. העיניים שלו לא רואות והגוף שלו כבר לא חי.
הוא בוכה,כול כך חזק עד שכואב לו הראש באיזה שהוא שלב.
הדמעות לא מפסיקות לזלוג והוא מתייפח, קובר את הפנים שלו בתוך הספה וצורח.
הוא צורח כול כך חזק עד שהוא חושב שעוד רגע יקרעו לו מיתרי הקול אבל לא אכפת לו ובן רגע הוא כועס ומתחיל להעיף דברים.
הוא מעיף את האגרטל ואת הכריות ואת השלט וממשיך לכעוס. אחר כך הוא שוב בוכה,מתייפח כמו תינוק ומחבק את עצמו.
הוא בוכה אל תוך הלילה,בוכה חזק כול כך עד שהעיניים שלו כמעט יוצאות מרוב בכי אבל הן לא יוצאות והוא ממשיך לבכות, שונא את עצמו כול כך.
שונא את עצמו על שלא היה לו את האומץ להתקשר אליו לפני,על שלא אהב אותו כמו שצריך ותמיד הסתיר אותו כשיצאו,שונא את עצמו על שהתבייש בו ובמה שהיה ביניהם.
הוא צורח וצורח,שוב ושוב אחר כך הוא חובט בספה שוב ושוב וכמה דקות אחר כך הוא כבר מרגיש שאין לו כוח יותר,הוא מותש אז הוא מניח את הראש על הספה ובוהה באוויר בעיניים ריקות.
הראש שלו מסוחרר כול כך והלב שלו כול כך מוזר,כאילו חצי ממנו כבר לא עובד כמו שצריך.
הוא נושם בקושי ומנסה להרגע. בשלב הוא נרדם ומתעורר בבהלה,אחר כך הוא שוב נרדם וכשהוא מתעורר שוב הוא כבר יודע שמה שהוא מרגיש זה לא חלום.
הדמעות זולגות במורד לחייו במשך שעות,הוא לא מנסה לעצור אותן וכשהוא שוב מנומנם הוא מתחיל למלמל לעצמו.
"סליחה…" הוא מלמל "אני מצטער…" הוא נוחר.
הוא מלמל משהו חלוש ושבור מעט ודמעה קטנה מתגלגלת במורד הלחי שלו.
"אני אוהב אותך,יואל…"
הוא רועד כי הוא יודע שזה מאוחר מדי,הוא יודע שיואל לא שומע אבל לא אכפת לו והוא אומר את זה שוב פעם ושוב פעם ומקווה שאולי זה בסך הכול איזה סיוט ארור.
למחרת בבוקר הוא מנסה לחבר את פיסות המידע שהצליח לקלוט מליל אמש. לאט לאט הוא מחבר אותן ומרגע שהוא משלים את הפאזל הוא כבר לא אותו אלון,הוא אלון שבור ופצוע מלא צלקות ופצעים פתוחים וסגורים.