השברים שלו-חלק ב'

יומיים אחרי הוא כבר עולה על מטוס וטס רחוק.
הוא ביקש מאבא שלו שיתן לו לבדוק את העניינים עם החברה במנהטן.
אבא שלו התלהב כול כך שאפילו לא שאל למה החליט לטוס דווקא לשם. עוד באותו היום הוא הזמין לו כרטיס טיסה.
עכשיו הוא פה. בעיר הזאת ששום דבר לא עצור בה מלכת ושבה הכול כול כך מהיר, מסחרר ודחוס אבל לו אין תלונות כי זה בדיוק מה שהוא צריך עכשיו.
הוא צריך לטבוע בעבודה,לעבוד ולעבוד ולעבוד כדי לא לחשוב.
כדי לא לחשוב על מה שהשאיר בארץ וכדי לא לעורר את הכאב ששוכן אצלו בלב.
להלוויה של יואל אלון לא הגיע.
הוא לא הגיע כי לא היה מסוגל לראות את המשפחה של יואל.
הוא לא הגיע כי הוא לא היה מסוגל לחשוב שהגוף הזה שנקבר שם מתחת לאדמה הוא אותו גוף שעד לפני כמה זמן עוד רקד אצלו בחדר וצחק בקולי קולות. אותו הגוף שתמיד היה לו קר ותמיד רצה להתכרבל,הוא פשוט לא היה מסוגל לראות את זה.

עברו כבר כמה שבועות מאז שהוא פה,כל כך רחוק.
הוא לא לקח איתו הרבה באותו יום,רק מזוודה אחת קטנה שמכילה בתוכה כמה מחברות,פתקים,תמונות ושוקולדים נמסים שהוא לא מסוגל לזרוק.
הוא לקח גם בגדים. בעיקר את אלה שהוא קנה לו,למרות שהוא יודע שאין סיכוי שאי פעם ילבש אותן שוב.
בימים הראשונים מאז שעבר למנהטן הוא רק ישב בדירה הגדולה והריקה שלו ובהה החוצה אל הרחוב הענק,מסתכל על כול האנשים שרצים שם ברחוב ותוהה אם גם הם כולם שבורים כמוהו או שהם סתם אוהבים לרוץ.
אבא שלו שלח אליו מישהו מהחברה כדי להכיר לו את האזור והסביבה.
בחור די נחמד עם שיער מאפיר וריח של קינמון.
האיש הראה לו איפה יש תחבורה ציבורית. הוא גם סיפר לו איפה יש מסעדות טובות ומקומות בילוי. אחר כך הוא גם לקח אותו לבר קטן,לא רחוק מהבנין שבו הוא גר וסיפר לו כול מיני דברים.
אלון הקשיב,לא כול כך הפנים,והודה לו על הסיור כשסוף סוף נפרדו.
כשצעד לבד הביתה הרגיש שהוא הולך לאיבוד,לרגע הוא אהב את זה.
הוא אהב את התחושה המוזרה הזאת שאפפה אותו,כאילו שלאף אחד לא אכפת מי הוא ומה הוא. בתוך תוכו הוא קיווה שפה הוא באמת יצליח להוריד את המסכות מעליו.
מועקה התפשטה בחזה שלו כשחשב על יואל.
חתיכה נשרה לו מהלב.
על מי הוא עובד? להתחיל מחדש זה בלתי אפשרי בשבילו.
הבן אדם היחיד שהיה לו אכפת מממנו כבר לא איתו אז מה הטעם לנסות להתחיל מחדש?
לבסוף,כשהגיע הביתה הוא הוציא כמה מכתבים שכתב לו יואל ועם כול מילה שקרא נשרה לו עוד חתיכה מהלב.
בדרך כלל קרא את כולם בבת אחת,סתם ככה בשביל להכאיב לעצמו אבל באותו היום,משום מה הוא פשוט ישב על הספה שלו ובהה בכתב היד המסולסל וליטף את הנייר. פתאום הוא מצא את עצמו מדבר אל האוויר ומבקש סליחה,מוחה כמה דמעות מהלחי שלו ונשכב על הספה עם המכתבים בין הידיים שלו.

אז הוא ממשיך להעמיד פנים,גם פה.
הוא עובד ועובד ועובד ומדי פעם מסתכל החוצה אל החלון ובוהה באנשים הקטנים. כמעט תמיד לפני שהוא נרדם הוא מסתכל בתמונות של יואל ומדבר אליו,מלטף את הפנים שלו שתמיד ישארו מחייכות ונרדם עם דמעות שזולגות לו על הלחיים.
הוא תמיד אוסף את עצמו בבוקר כי הוא חייב וכי אף אחד לא יכול לעזור לו חוץ מעצמו.
כשאמא שלו מתקשרת לשאול מה שלומו הוא משקר ואומר שבסדר,שהוא אוכל כמו שצריך ושהוא ישן כמו שצריך למרות שאף אחד מהשניים הוא לא נכון.
הוא הולך לעבודה ועובר על דוחות.
הוא מחייך ומנהל שיחות קטנות,העיקר שלא יראו שהוא שבור.
באחד הערבים כשהוא עוזב את המשרד נדמה לו שהוא רואה את יואל בצד השני של הכביש ובלי לחשוב יותר מדי הוא מזנק אל הכביש וכמעט נדרס. מכוניות צופרות לו אבל לא אכפת לו כי הוא ראה את יואל מעבר לכביש ויואל חייך אליו.
אחר כך,בבית הריק שלו הוא חשב שהוא משתגע.
הוא פתח בקבוק בירה ואחריו הוא פתח עוד אחד ועוד אחד עד שכבר לא הצליח לעמוד ישר ועד שהגוף שלו הרגיש כאילו שהוא מרחף באוויר.
הוא שותה,בעיקר בערבים כשהוא חוזר הביתה ומרגיש ריק.
באלכוהול יש משהו מנחם אז הוא מרשה לעצמו להתנחם,להתפרק קצת.
הוא מתעורר עם כאב ראש נוראי באמצע הלילה,העיניים שלו מהבהבות והוא אוחז את הראש ומקלל בשקט,משפשף את העיניים ורק אחרי כמה דקות כשהוא נשען על החלון ונושם עמוק סוף סוף עובר לו כאב הראש הנורא.
הוא נשכב על הרצפה כי הוא מותש מדי בשביל לזחול חזרה אל הספה-שפתאום נראית לו כול כך רחוקה.
קצב הלב שלו מואט והוא נושם לאט,נותן לעיניים שלו להיסגר ומניח לגוף שלו לנוח קצת לפני שיצטרך להתעורר שוב לעבודה.

" זה הוא…" מישהי אומרת בקול מזועזע, מצביעה עליו ופולטת צחוק מגעיל.
אישה אחרת עומדת מולו ונותנת בו גם היא מבט מלא זעזוע אחר כך היא מסתכלת סביבה וצוחקת צחוק מרושע. אלון קופא לרגע.
"בגללך הוא מת…" היא אומרת בקול מלא ארס.
"תמיד ידעתי שאתה לא גבר אמיתי!" היא מתריסה וככול שהוא מביט בה יותר ככה היא הופכת גדולה יותר ומאיימת יותר והוא הופך קטן יותר.
"אתה גבר?!" קול אחר מתגלגל מצחוק.
"אתה בכלל לא גבר,אתה פחדן!" ערבוביה של קולות נשמעת.
הוא מנסה לענות,לפתוח את הפה ולדבר אבל השפתיים שלו דבוקות אחת לשניה והוא בקושי מצליח להוציא איזה שהוא צליל.
הנשים המוזרות צוחקות במקהלה, מפשיטות אותו ומצביעות עליו.
הוא מנסה לברוח אבל הם יותר מדי והוא אחד.
הוא צועק אבל הקול שלו לא נשמע.
הן ממשיכות לצחקק ולהצביע עליו,דוקרות אותו בכול מיני מקלות ושופכות עליו נוזל שמריח מוזר.
אחת הנשים מדליקה גפרור ומצחקקת והוא בוהה בלהבה הקטנה שמרצדת באוויר.
"זה מגיע לך בגלל מה שעשית ליואל." היא מלמלת ברשעות ושניה לפני שהיא זורקת עליו את הגפרור הבוער הוא רואה את יואל,צרחה נפלטת מבין שפתיו.
כול הגוף שלו נדלק בבת אחת.

הוא נשרף.

נשרף.

העור שלו נכרך והריח עושה לו בחילה.
הוא צועק וצועק וצועק ואז הוא מתעורר.
הלב שלו הולם בפראות והוא מזיע.
הוא מסתכל סביב החדר,מנגב זיעה מהמצח שלו ובודק שהעור שלו בסדר ולא חרוך. לרגע הוא שוכח איפה הוא נמצא אז הוא מדליק את המנורה הקטנה שעל השידה ונזכר שהוא במנהטן ושהוא מנסה לברוח. מנסה לברוח,אבל לא מצליח כי מסתבר שאי אפשר לברוח מעצמך.