השביל הכתום

הדרך ההיא…זאת הייתה הדרך שלנו. הדרך שמובילה אל המקום שלנו. הדרך שבה הלכנו יחד. אני זוכרת, אני זוכרת שבדרך הזאת…הייתי הולכת אחוזת אימה ופחד, הולכת כשאגרופי קפוצים, ורגלי מהססות לצעוד על עלי השלכת הכתומים, ולנפץ אותם בקול שבירה חרישי. העלים שכיסו כל סנטימטר בשביל . אתה זוכר?, אתה זוכר שזאת הסיבה שקראנו לו השביל הכתום!. ובסופו של השביל הייתי חוזרת כשגופך החסון עומד לידי, וידך הבשרנית אוחזת ברפיון ששיגע אותי בידי. היינו מדברים שעות, על סתם דברים, צוחקים, ואוהבים.
אתה זוכר כמה אהבתי אותך?
אתה זוכר?.
אבל עכשיו אחרי שנה שלמה, כשאתה לא איתי, והדמעות לא מפסיקות לשטוף את פני. אני עדיין נוהגת ללכת באותו השביל…שכבר שלג לבן כיסה אותו. אני כבר לא מפחדת יותר, אני לא מפחדת ללכת לבדי בשביל הזה. אני כבר גדולה. אתה זוכר את העץ? כן, העץ ההוא שנהגנו לשבת על ענפיו ולהביט בקן הציפורים ההוא?. אתה זוכר את היום שבכיתי שהגוזלים הקטנים כבר עזבו את הקן? ואתה, אתה אספת אותי לחקך ולחשת לי שזהו הטבע.
זה קרה מהר מידי, למה? למה אתה?, למה אותך?. אני יודעת שהיית אמיץ ונלחמת בישבילך ובישבילי
ועכשיו אחרי שנה, אני עדיין עונדת את טבעת הנישואים, אני עדיין הולכת בכל יום על השביל שלנו. ואותך, אותך אנשא בזרועותי עד מותי.