הרחק הרחק ממני – פרק שלישי:

בדרך הביתה לא הפסקתי לבדוק נראה לאחרונה לפני שתי דקות והוא לא עונה רושמת עוד הודעה, מגילה שלמה , 'סליחה , תסלח לי זה ישתנה תן לי לתקן אני אהיה יותר פתוחה בפעם הבאה … 'אין קול ואין עונה. וזה אבוד זה אבוד. אולי הוא לא רואה? אבל הוא לא חסם אותי … רשמתי לו בפייסבוק והודעה רגילה 'תענה לי אני אשתנה מבטיחה'. הייתי מיואשת , זקוקה לאהבה לכולם יש ולי לא מגיע?
לא כולם זוכים לאהבה לא כולם מאושרים אמר ידיד ותיק גם כן מהאינטרנט. ואמר לי שאני אחת מהם ומאז אני מאמינה. אני לא אזכה לאהבה , אני לא אהיה מאושרת.
הגעתי הביתה , בשקט בשקט שדני וסופי לא ישמעו .. כל מה שאני רוצה עכשיו זה להגיע הביתה ולבכות את נשמתי , רוצה לחזור הביתה ולא לצאת משם בחיים.
הצלחתי להגיע למיטה בלי שהם ישמעו אותי והתחלתי לבכות בשקט אבל הרבה .. מתחת לכרית שתחסום את הרעש. נחנקתי , רציתי להיחנק … זהו יותר הוא לא ידבר איתי זהו זאת הפעם האחרונה שאני יוצאת עם מישהו. אני אמות לבד. לבד. הסתכלתי בעיניים הרטובוות שלי והוא עדיין לא עונה , נראה לאחרונה לפני חצי שעה הוא לא יענה לי. כיביתי את הפלאפון והתחלתי לשרוט את עצמי בפרק היד שלי איפה שהוורידים שיהיה כואב , שיקח את הכאב שלי מהלב שיכאב לי רק היד ואם אפשר שאני אמות ..אני לא אמות משריטות כאלה. זאת לא פעם ראשונה אחרי כל פרידה , עזיבה זה קורה פעם ציפורניים פעם סכין פעם סרגל אני בת 18 והמזוכיזם של גיל 14 לא עבר … לא אהבתי את חן , פשוט רציתי שמישהו ימלא לי את הלב את הלב הריקני שלי … שעכשיו הוא כל כך כואב זועק … תציל אותי אלוהים מהבדידות מהחיים.
היד שורפת והלב עוד יותר שום כאב לא משתווה לזה שבלב … לא משנה כמה אפצע את עצמי , לא משנה כמה יכאב , הלב כואב ולא היד. אחרי שעה של בכי … חוסר נשימה … מחשבות אובדניות .. נרגעתי לבסוף. זוג היונים יצא מהחדר שם לב שאני נמצאת ,שאני בבית … אבל הם לא נכנסו אולי חשבו שאני איתו … ואולי הבינו שאני צריכה להיות לבד אבל לא , לבד זה הכי גרוע … אני חייבת לשתף את הכאב שיצא … ולא יחזור … שסוף סוף יגיע היום שבו אהיה כבר מאושרת. אהיה כמו סופי ודני שהכרית זה לא מה שאחבק כל לילה.
שכבתי במיטה הסתכלתי על התקרה נזכרתי בילדות שהכל היה תמים אפילו שאיבדתי את התמימות יותר מידי מוקדם ורדפתי אחרי אהבה הרבה הרבה זמן. חלמתי על הימים בהם הייתי ביחד עם החברים בחוץ כל היום עם ההוא ועם ההיא ולא הייתי לבד , בבית לא היה לי מה לחפש היה שם את האבא האלכוהוליסט שלי … הבית הסריח מוודקה ואחרי שבוע של שתייה אין סופית הריק של ההאנגובר קיא ושתן אדום כמו שלמישהו עכשיו כל הכבד התפרק. כשהייתי בבית שמעתי תמיד צעקות אמא ואבא רבים לפעמים גם מכות , במקרים כאלה הייתי בורחת מהבית תופסת נעל לא מאותו סוג רק לא לראות את כל זה. לא יכלתי להתמודד לא יכלתי להתערב … וכשניסיתי להפריד קיבלתי אני בפרצוף. אני לא ילדת מלחמות . זה הגיע לו. הוא לא היה אבא רע , לפחות לא לי הוא היה איש טוב כשהוא לא שתה הוא היה איש טוב 20% מהזמן. רוב הזמן בשביל לא לשמוע את כל הריבים והקללות … הלכתי לסבתא או לדודה ושם הייתי הם טיפלו בי טוב. התגעגעתי לאמא הייתי באה לישון בבית .. אבל רוב הזמן הייתי אצל סבתא או בחוץ כי אין מה לעשות בבית. זה היה עוד כשהיינו קטנים כשלא היה מחשב או לא לכל אחד וסמארטפונים. עכשיו כל חברות זה בפייסבוק וכל מערכת יחסים זה גם שם או ברשת חברתית אחרת. אנשים מוציאים דייטים לא ברחוב לא במסיבה לא סתם חברים מהכיתה אלא באתרי הכרויות… אתרים שבו הרוב זה פדופילים שם. או סתם בנים חרמנים שרוצים רק סקס בחיים. אנשים כמוני … חסרי ביטחון … לגשת למישהו בפרצוף … ולהגיד ווואלה את כוסית בואי אליי הביתה.
ובזמן עובר … כל כך מהר … והם כבר לא בבית , לא אכפת להם ממני לאף לא אכפת ובגלל זה אני לבד. כי לאף אחת לא אכפת מילדה מכוערת ושמנה וחסרת ביטחון כמוני.