הרגע בו הזמן עמד מלכת

ברגע בו הזמן עמד מלכת, הציפורים עדיין המשיכו לעופף במרומים. האדמה עדיין רעדה משאון העולם. האוויר הצח עדיין התערבל בעשן הקדמה. המכוניות המשיכו מנתבות בכביש הסואן לעבר הלא נודע. האדם המשיך להלך, ממהר למקום זה או אחר. הכלבים המשיכו נובחים, מבקשים לצאת לטייל. התינוקות המשיכו לנמנם בחייק אמם, חשים ברוגע אותו רק ולד יכול להרגיש. החיילים עדיין נלחמו בשטחים, מתכופפים למשמע היריות למחסה ובהיכון להוסיף כמה משלהם לתהליך. הרופאים המשיכו להאזין ללבבות החולים, מנסים למצוא פתרון באמצעות תסביך האלוהים. הסופר המשיך לכתוב את סיפורו, הוגה רעיונות וממשיך למשוך בחוטי דמויותיו. האדריכל המשיך משרטט את בניינו ומחיה את יצירתו על הדף. הרדיו המשיך מנגן שירים ערבים לאוזן.
כול זאת קרה שכן, העולם המשיך להסתובב בקצב מסחרר. העולם מעולם לא באמת עצר מלכת. הזמן המשיך לתקתק. השעון העומד המשיך לתת שעה נכונה פעמיים ביום. אך ברגע בו הבטתי בעיניו הזורחות וראיתי אותך, ידעתי. עבורי, הזמן עמד מלכת, רק לרגע, אך לעולם לא אצא ממנו עוד. לכודה.