הצרחות שבחדר הסמוך

– נקודת המבט של איזבל –

לא! אין סיכוי שאני הולכת לתת לזה לקרות! זרקתי את היתד שלי על הערפד שכרגע ניביו החדים והלבנים ננעצו בצווארו של אהבת חיי. פגעתי בחזה, כן, אך לא פגעתי בלב. שזה מבאס, אבל מספק.

רצתי אל תוך המערה מעיפה מעליי את כל החיילים שניסו לרסן אותי, קפצתי על הערפד בשיא המהירות שלפתי את היתד מהחזה שלו ונעצתי אותה בדיוק במרכז הלב שלו. בול פגיעה!!!
זה מה שאנחנו עושים, אנחנו הורגים ערפדים. זו הסיבה שלה נוצר הצבא הזה. ודין היה המפקד שנשאר האחור. אף אחד לא ידע על הרומן בנינו, הצבא לא סבל מערכות יחסים בין חיילים. אבל הייתי מוכנה לסכן הכל באותו רגע כדי להציל את דין.

ורצתי אל דין מחוסר ההכרה, וניערתי אותו, ״דין, דין!״ קראתי אליו מיואשת דמעות זולגות מעיני! הוא לא יכול למות לי עכשיו! הוא לא יכול! אני לא אתן לו! ״אתה שומע אותי? בבקשה, דין!״

״בלה-״ הוא לחש בזמן השתנקות, קולו היה נמוך חלש ורועד, ״בל, תברחי! בבקשה, בלה שלי, תברחי מכאן!״

וזה שהוא אמר בלה שלי עשה את זה – לא! לא! זה לא גרם לי לברוח, ברור שלא! זה גרם לי להתעקש להישאר להילחם על חייו אפילו יותר, לא שהייתה לי איזשהי כוונה לעזוב קודם.

״בל, זהירות!״ דין לחש אליי שנייה לפני שראשי הוטח ברצפת המערה הסלעית והקשה.

צרחתי, צרחתי בכאב כאשר דם אדום זרם מראשי והחתים את כל בגדיי וגופי. לבסוף אחרי דקות ארוכות שפשוט צרחתי את נשמתי החוצה נשכבתי ליד דין, לא מסוגלת לצרוח יותר, לתפקד ואפילו לנשום בצורה סדירה, אצבעותינו נשלבו זו בזו.

אנחנו הצלחנו לזחול בשארית הכוחות האחרונה שנותרה לנו כך שהיינו שנינו כל אחד בזרועותיו שם האחר.

״אני אוהב אותך, בלה שלי.״

״אני אוהבת אותך, דיני שלי.״

לחשנו אחד לשנייה לפני שעינינו נעצמו וטבענו כל אחד בחשכה שלו, שנעשתה חשוכה יותר וחשוכה יותר בכל רגע שעובר.

– נקודת המבט של דנה –

חיכיתי עם רון קרובים ככל המותר לשער של הבסיס, דיי! בל ודין לא יכולים למות! אני לא מאמינה לזה ואני גם לא אאמין! הם יותר מידי חזקים! יותר מידי תותחים! הם החיילים הכי תותחים שהעולם אי פעם ראה, הם לא מתים! הם גם לא ימותו.

כשראיתי את ליאם וג׳ון חוזרים עם דין מחוסר הכרה בידיים שלהם נתתי את הספרינט הכי מהיר שנתתי בחיים שלי, רון על העקבים שלי.

עמדתי לפניהם והלכתי אחורה כך שבכל צעד שלהם אני נשארתי באותו מרחק מהם. הרמתי בשתי אצבעות את סנטרו של דין שהיה שמוט למטה כך שאוכל להביט בו.

״גנרל כהן?״ אמרתי בקול חלש ועדין, ״אתה שומע אותי?״

הוא נאנק ועיניו רפרפו מעט ונפתחו קלות.

״איפה בל?״ שאלתי אותו דמעות יורדות מעיני. ״איפה בל, הגנרל?״

״בל, לא. אתם חייבים להציל אותה בבקשה, היא במערה… בבקשה.״ הוא נאנק לפני שאיבד את ההכרה שנית.

״לא!״ צרח רון שעמד מאחוריי, ״לא! איפה בל?!״

ליאם רק הניד בראשו בכבדות עצובה והחיילים המשיכו לסחוב את דין לכיוון המרפאה.

ואני? אני פשוט צללתי לרצפה ומיררתי בבכי אל תוך ידי. רון מיד אחריי, הוא עטף אותי בזרועותיו, ליטף את שערי ובכה ביחד איתי. עם כמה שזה נשמע לא הגיוני שרון עקיבא בכבודו ובעצמו יבכה, זה מה שקרה.

שעה ארוכה שישבנו שם ובכינו, לא שמנו לב שבאו והביטו בנו מסביב.

אדרי הגיח מאחת הפינות ורץ אלינו, ״דנה! רון! מה קרה – בל?״

הנהנו ביחד, אדרי הושיט לנו את ידיו כדי שנעמוד. ״אני הולך לבקר את הגנרל, זה בטח הורג אותו לדעת שהיא מתה בגללו.״

״היא מתה בגללו?״ התפרץ רון והרגשתי את זעמו מתלהט.

״בשבילו – יותר נכון.״ השיב אדרי, ״לפי מה ששמעתי ערפד אחד תפס אותו ביציאה מהמערה משך אותו פנימה ופשוט נגס לו בצוואר. בל רצה למערה אחריו, והעיפה כל כל אחד שצעד בדרכה מלהציל אותו. ובדרך הקריבה גם את החיים שלה. ולפני שאתה מאשים אותו שהוא לא הציל אותה, רון.״ אדרי קטע את ההתפרצות הבאה של רון. ״אולי תרצה לדעת שהוא היה חסר הכרה.״

לפני רון הצליח להגיד מילה, שאלתי את השאלה שבערה לי בראש מהשנייה שהוא הגיע אלינו. ״איך אתה כל כך רגוע עם זה – עם המוות שלה? אני ורון יושבים כבר שלוש שעות ובוכים כאן… איך אתה מצליח לתפקד?״

״זה הורג אותי חדעת שהיא מתה, והאמת ביליתי את רוב השעות האלה בקרב עם עצמי כדי לא לשתות כי ידעתי שהיא לא תרצה את זה. ובכיתי את נשמתי החוצה… אבל אני יודע שהיא לא מתה לשווא. היא הצילה אותו, ועכשיו הוא הולך להרוג את עצמו בגלל הידיעה הזאת.״ משהו במילים של אדרי נתן לי התחושה שהוא מסתיר ממני משהו, משהו חשוב. אבל כרגע זה לא עניין אותי. עם אדרי אומר שהולכים לדין… אז יאללה, מה כבר יש לי להפסיד?

וכולנו התקדמנו אל עבר המרפאה כאחד. צעדנו היו אחידים לגמרי.

כשהגענו למרפאה לירוי הגיח מהצד עם פרצוף מכוסה דמעות.

״הייתי צריך להציל אותה…״ הוא חזר על המילים האלו שוב ושוב, ידו הייתה חבושה.

לחצתי על כתפו השנייה, זו שלא הייתה חבושה בעדינות. ״לא יכולת.״

כשהגענו למיטתו של דין הוא עדיין היה מחוסר הכרה והוא מילמל את שמה של בל ועוד כמה דברים שנשמעו כמו ״אני אוהב אותך״ מתוך שינה. דברים שלא הבנתי.

הוא המשיך למרר באותה תבנית ואנחנו פשוט עמדנו סביבו מרחמים עליו. הוא הולך לקחת את הידיעה שהיא באמת מתה הכי קשה מכולם, הוא כמו האבא שמעולם לא היה לה, וגם העובדה שהיא הקריבה את חייה בשבילו הולכת למרר את חייו והידיעה הזאת תכתים כל שנייה ושנייה בחייו.

בסוף לא יכולתי לשמוע את זה וניערתי את כתפו כדי להעיר אותו. זה לקח קצת זמן אבל בסוף הוא התעורר.

הוא מצמץ כמה פעמים כדי להיות בפוקוס. כמה שניות לפני שנכנס לפוקוס מלא הוא הביט בי. ״דנה, אני מצטער שלא הצלחתי להציל אותה. הלוואי שיכולתי.״

ואז הוא איבד את הפוקוס שנית ושקע בחשכה. לפחות כך זה נראה כי הפוקוס בעיניו הלל ונעלם וראשו נשמט בחזרה לכרית בזמן שעיניו היפות והמלאות אשמה נעצמו.

ואז הוא התחיל להשתנק כאילו הוא מחפש אוויר. והמוניטור שלצידו התחיל להאט את קצבו. אוי לא! הוא מת עכשיו! מול העיניים שלנו! אנחנו חייבים לעצור את זה!

אדרי הקדים אותי וצעק לרופאה שבאה בריצה.

היא הצמידה אליו מכשיר נשימה והמוניטור חזר לאיטו לקצב אחיד ורגיל. אך הוא לא התעורר. רגע… אל תגידו לי שהוא נכנס ל…קומה?

״בל!״ !שמעתי מישהו צורח לידי ״זאת את?״ זה היה לירוי הוא רץ לחלון של המרפאה ופתח אותו.

״אני לא מאמין!״ הוא נשף החוצה ואשכרה קפץ דרך החלון.

״בל!״ כולנו עקבנו אחרי לירוי ונעצרנו בחלון, ואכן כן, בל הייתה שם. נתמכת על ידי לירוי.

כולנו רצנו החוצה אבל לא דרך החלון, היינו בטוחים למדי שלא נצליח לבצע את הקפיצה הזאת כל כך בקלות ככמו אדי אם בכלל.

עד שהגענו החוצה הם כבר היו בדלת של המרפאה, מסתבר שלמרות מחאותיה של בל לירוי החליט להרים אותה בידיים ולסחוב אותה למרפאה.

ואז התחילו צרחות.

לא – לא צרחות של בל, צרחות של דין, ואז הוא התחיל להיחנק. דוקטור גרין מיהרה להוריד לו את מסכת ההנשמה.

רוז השתעלה. ״מי צורח, דני?" היא שאלה אותי.

אף אחד חוץ ממני לא שם לב שדין הוא זה שצורח. לירוי שם את בל על מיטה וכולם התגודדו סביבה כך שלא יכולתי לענות חה. ואז קלטתי מה קורה. דין צורח!

גדוד שלם של רופאים רץ לדין הרים אותו על אלונקה ורץ לחדר הטיפול הנמרץ הסמוך למרפאה. הצרחות לא נפסקו במשך שעה ארוכה. בל כבר נרדמה וכולם כבר הלכו לחדרים. רק אני נשארתי במרפאה. למזלי, לא היו שעות ביקור מסודרות, הייתי יכולה להישאר שם עד כמה שבא לי.

לבסוף הרופאים יצאו מהחדר אחד אירי השני כולם עם ראשים מושפלים והיו כאלה שבכו.

נשנקתי ורצתי מיד לחדר שממנו הרופאים יצאו. הוא שכב שם. דין. עם עיניים פתוחות ומעט חסרות מיקוד, הוא הביט בי כאשר נכנסתי.

רצתי אליו. ״אתה בסדר, תודה לאל.״ נשפתי.

הוא הניד את ראשו והחווה עם הראש לכיוון המותן. הוא היה מכוסה בשמיכות ויכולתי לראות שהוא רועד גם מבעד להן. הרמתי בעדינות את השמיכות ליד המותניים שלו וכשראיתי מה יש שם נרתעתי לאחור ופגעתי בקיר. ידיי כיסו את הם לי שנפלה למטה מההלם ועיני הפעורות לרווחה בהו בתחבושת נוטפת דם ופצע שרק הולך וגדל מבצבץ בקצוותיה, כל השמיכות העבות התחתונות היו ספוגות בדם ארגמני ונוצץ.

הוא השתעל והסתכל עליי בצער. ״אני מצטער. לא הייתי צריך להראות לך את זה.״

התקרבתי אליו והדנית בראשי. ״לא. אתה טועה. היית צריך להראות לי.״ חייכתי אליו. ״אחרת איך הייתי מרפאת את זה?״ הייתי אחות מתלמדת בבסיס הצבאי וידעתי לטפל בדברים מהסוג הזה, למרות שהייתי דיי בטוחה שדברים כאלה עם החוץ לתחום ההתמחות שלי.

הוא גיכח ואז נאנק מהכאב שהגיכוח גרם לו. ״זה לא שווה את זה. הפצע לא יעלם. הפצע נוצר בעזרת יתד כסף מלאה בדם ערפדים. בזמן שניסיתי להוציא את בל מהמערה לפני הערפד לקח אותי. דחפתי אותה החוצה ובתנועה הזאת איפשרתי לערפד את ההזדמנות המושלמת לתקוף אותי – ומשם את כבר יודעת את ההמשך.״

״שמעת שבל חזרה? היא בחיים!״ ניסיתי לעודד את האווירה.

הוא הנהן. ״ אסור לה לדעת על זה. בבקשה דנה, זה יהרוג אותי לדעת שהיא דואגת לי ככה. היא תהפוך עולמות ואני לא רוצה שזה יקרה. רק אחרי שאני אמות היא יכולה לדעת.״

״הגנרל, אתה לא-״

״אני כן, הפצע הזה מתקרב ללב שלי עם על יום שעובר ואם החישוב של הרופאים נכון זה יקרה עוד… ארבעה ימים. אבל עד אז בל צריכה להישאר בחשכה לגבי זה.״

דמעות זרמו על פניי כשהנהנתי. ״אני אוהבת אותך, הגנרל כהן, מאוד. אני אתגעגע אליך תמיד. אני אף פעם לא אשכח אותך.״

הוא הניח יש חלשה ורועדת על ידי. ״גם אני, דנה.״

ועיניו נעצמו.

את שאר הלילה ביליתי ליד בל ובכיתי בשקט כדי לא להעיר אותה.

כאשר בל התעוררה צחקנו ודיברנו כרגיל עד שהצרחות חזרו.

אלה היו צרחות מייסרות. כאב הוקרן לתוך ליבי בכל צרחה שרק נעשתה חזקה יותר מהקודמת וזה היה מפחיד.

״דני, תביאי לי את רשימת המטופלים.״ בל הורתה לי.

הושטתי לה את הרשימה בלי לחשוב, אני כבר יודעת מה להגיד אם היא תראה את דין ברשימה.

וכפי שחשבתי היא מצאה אותו מיד. ״דין?״ היא תהתה בקול והפנתה את מבטה אליי. ״מה דין עושה כאן?״

״בל, מצאנו את שניכם חצי מתים במערה. את לא חושבת שהוא יצטרך טיפול אחרי זה?״

היא חשבה על זה. ״צודקת.״ הודתה. ואז עיניה נפערו. ״הוא לא זה שצורח, נכון?״ היא נלחצה.

גיחכתי. ״נראה לך?! זה דין.״

״שוב צודקת.״

– נקודת המבט של דין –

שכבתי וצרחתי במשך שלושה ימים בבית החולים, דנה באה לבקר אותי בימים האלה. כאשר היא לא הייתה איתי שמעתי אותה בחוץ. היא דיברה עם בל שכל הזמן שאלה מי צורח. אבל היא לא גילתה לה. פיו. אסור שבל תגלה שאני גוסס, היא בטח תגלה כאשר אמות אבל אני מעדיף שלא תגלה בכלל.

קוצר נשימה התחיל וכאב אדיר בחזה ליד הלב וקרוב יותר וקרוב יותר ו- אהההה!!! זה בלב! צרחתי וצרחתי. ידעתי שזהו. נגמר. אני עומד למות.

גדוד רופאים ענק הגיע שצועק. ״הוא גוסס!״

הנשימה שלי נפסקה. לא הצלחתי להיזכר מאיפה נושמים. ראיתי את דנה מנסה להיכנס ״לראות מי זה, ומה קורה.״ ולא נותנים לה. כך גם בל. הבטתי בעיניה של דנה כאשר הראייה שלי התערפלה וטבעתי בתוך חשכה.

נגמר.

– נקודת המבט של איזבל –

היום השתחררתי מהמרפאה סוף סוף. הופתעתי שדין לא בא לבקר אותי בכל הזמן הזה.

דנה באה לבקר אותי בזמן שהייתי במרפאה. וגם ביום שבת שהשתחררתי.

״את יודעת…״ התחלתי להגיד לה. ״חשבתי שדין יבוא לבקר אותי…״

היא משכה בכתפייה. ״הוא בטח לא יודע שאת בחיים.״

נאנחתי. ״כנראה…״ דמעה זלגה מעיני, ״אני מתגעגעת אליו…״ פלטתי בטעות. שיט. אני צריכה לחשוב איך אני מתקנת את הטעות הזאת ? ״הוא כמו האבא שלא היה לי מעולם…״

דנה הניחה יד על כתפי. ״אני יודעת… הוא בטח מתגעגע גם אליך.״

ואז נשמעו הצרחות.

הייתי רגילה אליהן. הן היו שם מאז שאני במרפאה. אני לא יודעת מי זה שצורח, גם דנה לא יודעת. אבל הפעם הן היו חזקות יותר ומפחידות יותר מכל צרחה שאי פעם שמעתי בחיי.

גדוד ענק של רופאים בא בריצה וכמה מהם צרחו : ״הוא גוסס!״

דנה רצה מיד לחדר ניסתה להיכנס כדי לראות מי גוסס ומה קורה לכל הרוחות, אני מיד אחריה, אבל לא פאקינג נתנו לנו!

ואז הדתות נסגרו וליסה פרצה בבכי והתמוטטה על הרצפה.

מיד התכופפתי אליה ועטפתח אותה הזרעות מנחמות. ״דני, מה קרה?״

״הוא מת!״ היא מיררה ואני נשנקתי. ״הוא מת ואני ראיתי את האור בעיניים שלו מתנדף! אני ראיתי את האור בעיניים שלו מתפוגג… הן היו כל כל חומות וכל כך יפות! הוא הביט לי בעיניים ומת!״

היא דחפה אותי ורצה מהר לחדר שלה. כמה דקות עברו והרופאים פתחו והוציאו גופה גבוהה מאוד כאשר פניה מכוסות.

״מי זה?״ שאלתי את ד״ר אולנדסקי.

היא הביטה בעייני. ״הוא ביקש ממני וגם מדנה שלא לגלות לך… הוא רוצה שתשכחי ממנו כאשר תגלי. אני מניחה שכבר תגלי בהלוויה. הוא היה איש מדהים…״

דנה ידעה על זה? היא ידעה שהוא עומד למות? היא ידעה מי זה? אלוהים, זה מטורף! לא אכפת לי שהוא ביקש ממנה לא לגלות לי… מה שגם היה מוזר. טוב, בכל מקרה, היא הייתה צריכה לגלות לי! ואם זה מישהו שאני אוהבת? כנראה אם הוא רצה שאני אשכח ממנו. אלוהים מה הולך כאן?

הלכתי ישר לחדר שלי. מחר אני אדבר עם דין… אולי הוא יוכל להסביר חי מה קורה כאן. ישר כאשר חשבתי על דין עלה חיוך על הפנים שלי. אני כל כך רוצה לראות אותו. אני לא מאמינה, שנינו שרדנו.

קמתי כמו פנתר למחרת בבוקר התארגנתי ורצתי לאולם הספורט. חיכיתי. הוא לא הגיע…

יצאתי לארוחת בוקר.

מכל כיוון שמעתי אנשים מתלחשים. ״הגנרל כהן… אתם לא מאמינים…הגנרל…״

אוקיי, זה מספיק! התיישבתי ליד אחד השולחנות. ישבו שם : שיין, ריאן ובן״מה לגבי הגנרל כהן? משהו קרה לו? לא ראיתי אותו מאז החילוץ.״

ריאן פער את עיניו. ״מה, לא שמעת?״ הנדתי בראשי. ״אומרים שהוא מת…״

עיני נפערו. נשימתי נעשתה כבדה וכל הברה שיצאה לי מהפה לויתה ברעד מיוסר של קולי. ״מת? מתי? איך זה קרה? האם זה בטוח?״

״וודאי.״ אישר שיין. ״שאלתי את הקולונל. הוא אמר לי שזה נכון, שעוד יומיים תהיה הלוויה. השמועה אומרת שהוא נפצע ביתד מכוסה בדם ערפד…״ הם סיפרו לי את שאר הסיפור ואני התמוטטתי לארץ ובכיתי על הרצפה בהבנה שבמשך שלושה ימים אהבת חיי צרחה בחדר הסמוך ולא הבנתי את זה. שלושה ימים שלמים. ועכשיו הוא איננו.