הצל שלו

אחח הלילות האלה שהריח כ"כ משכר , והרוח חודרת לנחרים ומשם עמוק אל תוך הריאות ממלאת אותן באויר של תקווה .
הלילות האלה שאני מגדירה "אויר של לפני החגים " … מן ריח לא ברור שנותן לך להרגיש שמשהו חדש קורה פה , שגם לך יש סיכוי , צ'אנס ואפשרות להצליח בחיים .
כזה היה אותו לילה ….
הילכתי ברחוב לבדי , נותנת לעצמי להלך עם מחשבותיי , לפחות אני עם המחשבות ,ככה לא ארגיש לבד ,
העץ הגבוה שבקצה הרחוב נראה לי סמיך ומפחיד מתמיד , אולי זה הצל שהוא זרק אל כיווני .
כמה כוכבים חייכו אליי מלמעלה , כאילו נדו בראשם :" מסכנה .."
אבל אני לא הרגשתי שאני מסכנה , והאמת אם ניהיה יותר מדויקים , לא הרגשתי כלום .
רציתי כ"כ לברוח , נמאס לי שהוא מדבר אליי ככה , נמאס לי שהוא מזלזל בי , נמאס לי שהוא לא רגיש , נמאס לי שהוא שתלטן ויותר מהכל נמאס לי שאני לא מכירה את עצמי מאז שאני מכירה אותו ….
המחשבות שלי העיפו אותי לזכרונות הישנים , הזכרונות לפני 3 שנים .
אז הייתי ילדה קטנה עם המון שמחה ואור בעניים ואז הוא בא בא וגדע את הכל .
גרם לי להרגיש כ"כ לא שווה , כ"כ תלויה ובלתי מסוגלת …. ואחרי העבודה המוצלחת שלו הוא החל להשתלט לי על החיים בטענה שהוא רוצה בטובתי .
ואני אכלתי את הצפרדעים האלה , אכלתי אותם שלמים , כאילו חיכתי לאיזה פיסה קטנה של צומת לב , ולא ממש משנה איזו … אחחח למה עשיתי את זה ?
אני מסתכלת לכיוון הספסל ומתפלאת שהוא בודד ויתום , הילכתי לכיונו ונתתי לעורפי לגעת בקצה המשענת .
אנשים בודדים הילכו ברחוב שהם מהלכים בצעדים גסים כדי לחלוף במהירות על הרחוב השומם .
והנייד שביידי לא הפסיק לצלצל , דמעה אחת החליקה על לחיי ועוד אחת ועוד אחת עד שהלחיים שלי הפכו למעיין נובע .
נשאתי את עניי לשמיים שמפעם לפעם אני משמיע רעש של קינוחי אף שלא הצלחתי להשתלט עליהם .
לפצע שמעתי רעשים , חששתי שגם לפה הוא מסוגל להגיע , ושהנה גם עתה אאלץ לשמוע את הצעקות שלו שהוא דאג לי ושאני צריכה לשמור על עצמי ושרק בגלל שהוא אוהב אותי הוא צועק עליי .
חשבתי לקום וללכת , לא, ללכת לא מספיק הרי ניסיתי את זה כמה פעמים .
לקום ולברוח !!!
הגוף שלי נהפך לאבן ולא נענה לבקשות שלי , הרגשתי כ"כ חסרת אונים ,
סובבתי את ראשי 180 מעלות בשביל לבחון לקראת מה אני הולכת … הוא עמד שם .
לא כעס , לא צעק , לא בכה רק הביט בי בעניים החודרות שלו אלה שאני לא יכולה לעמוד באטימות שלהן .
הוא נגע בשערותיי , ואני כ"כ סלדתי מהמגע הזה , הייתי מעדיפה להרגיש רגליים קטנות של עכבר , ולא , לא בגלל שאני אוהבת עכברים , אלא בגלל השנאה העצומה שלי כלפיו .
הוא החל לדבר אליי , הקול שפעם היה נשמע לי כ"כ סקסי , נשמע לי עכשו כ"כ מפחיד ומאיים .
" מה קרה לך ?"
"סתם , החלטתי לצאת קצת להרגע "
"ממני ? "
"לא , מעצמי "
"מה קרה לעצמך ? "
"נמאס לו ממשהו "
"ממה "
"ממך …"
סופסוף הוצאתי את זה את מה שהיה לי להגיד , סופסוף אני חוזרת לעצמי .
הוא החל לצעוק ולי זה לא ממש הפריע , הייתי אטומה , דבר יחידי שלמדתי ממנו ….
חזרתי לבית סגרתי את הדלת ופרצתי בבכי , הרגשתי כאילו ילדתי את עצמי מחדש , הדלת של החדר שלי נפתחה ומשם צעד לעברי שי , הגבר שכ"כ אהבתי אז ויתרתי עליו בגלל שטויות ,כמה שהתגעגעתי אליו , לריח שלו , למבט הטוב והעניים החמות .
פתאום הרגשתי מהי המשמעות של המשפט :" תנעל דלת , תפתח לך דלת חדשה "