הצל המסתורי
"לא זה לא יכול להיות " אמרתי כאובה כאב אמיתי וחד כל כך ששיתק את נשימתי עד שנעתקה ממני כל יכולת להוציא לא צליל ,אות וכאב חד פילח את האוויר זה היה הכאב ברגע שהד"ר יצא מהחדר ואמר את הבשורה שממנה חששתי כל כך הוא היה כל חיי , כל המשמעות בלעדיו הרגשתי ריקה מתוכן ,ריקה מאוויר
לא יכולתי להכיל את זה רצתי הביתה וכל כך הרבה מחשבות עלו בראשי עד שלהשליט סדר עליהן הייתה משימה קשה מאוד והיא נהייתה נטל כבד שקרסתי הרגשתי כאילו סחבתי את כל עולמנו על כתפיי הדקות והשבריריות
שמעתי את המנוע דומם והרגשתי שזהו ליבי שהפסיק לפעום
עשיתי המון פעולות בו זמנית ולא היה זמן לחשוב בין תנועה לתנועה
לקחתי דף ועט בחטף הבטתי בשעון וראיתי שזהו הם עוד מעט צריכים לחזור
כתבתי:"אמא ואבא היקרים שאני כותבת את המילים האלו אני ספוגה צער וכאב שאין לי מקום לספוג עוד ולהכיל את המציאות הזו בבקשה אל תשפטו אותי על המעשה שאני עושה אני אזכור אתכם תמיד ויאהב אתכם עד אין סוף "
לקחתי את המכתב שמתי אותו על השולחן והתחלתי לעשות מעשה נורא לפצוע את עצמי בלי רחמים
כאשר הוריי חזרו הם ראו אותי מוטלת כמו בובה על חוט ללא רוח חיים ,הם ניסו לעשות מעשה כלשהו אך הבינו שאין טעם ברגע שנגעו בי הייתי קרה כקרח בארצות הקור
זעקת השבר הגיע עד לב השמיים ובכלל הם לא שמו לב למכתב שהשארתי להם על השולחן רק לאחר 7 ימים קודרים כחור שחור בלב החלל הם הבחינו בסימן שהשארתי להם
עכשיו כעבור שנה מאז אותו מעשה הם עדיין אבלים ,אין אווירה של שמחה בבית , אווירה של דממת אלחוט
אין שום זכר לכל מה שהיה לפני אותו מעשה מקולל וארור
תגובות (2)
יפה
סליחה… מדהים! וואו אהבתי את זה!