הפתק ההוא…

גיין' וג'ון עמדו בשדה ביחד. לפתע ג'ון הסתובב "קחי, יש כאן פתק בשבילך חשוב שתקראי."
ג'יין לקחה את הפתק ונפרדה מג'ון, שהעניק לה מבט אחרון לפני שנעלם מאחורי הפינה.
כמעט חמש שנים שהם ביחד, וג'יין הרגישה גאה על שהחזיקו מעמד זמן כה רב. היא יכלה לזכור את היום בו ג'ון הציע לה חברות, כאילו זה היה רק לפניי שעות ספורות. היא זכרה את החיוך שהתפשט על פניה, בעודה מחזיקה את שפורפרת הטלפון, ומפתלת את החוט בין אצבעותיה.
אדריאן, חברתה העירה אותה מהרהוריה. "ג'יין! בואי כבר! עוד מעט יתחיל לרדת גשם!" צעקה בקולי קולות.
כעבור מספר דקות של הליכה נזכרה ג'יין בפתק שנותר קמוץ בכף ידה כקמט נשכח. הוא היה כבר לח ודהוי מטיפות המים הזעירות שהצטברו בידה.
"אדריאן, חכי רגע, יש כאן פתק שג'ון נתן לי. הוא אמר שזה חשוב." אדריאן צחקה. "טוב, הבנתי את הרמז, אני אחכה לך בצד!"
ג'יין חייכה אל אדריאן והביטה בה מתרחקת. כאשר הייתה בטוחה שאיש אינו רואה, היא פתחה בעדינות של שען את הפתק היקר, והחלה לקרוא.
ג'יין הניחה לעיניה לשוטט על המילים, אישוניה מתרוצצים כנמלים, ולפתע קפאה. המילה "מצטער" קפצה לנגד עיניה. ג'יין הביטה בדף, ממאנת להמשיל לקרוא. זה לא יכול להיות, חשבה לעצמה, אין שום סיכוי שבעולם שדבר כזה יכול לקרות.
היא המשיכה לקרוא בהיסוס, משתדלת לבלוע את המחנק בהחל להצטבר בגרונה. כשסיימה לקרוא, כבר לא יכלה לזוז. רעד מצמרר עבר בגופה.
לפתע אדריאן הגיחה בחזרה, נראית מטושטשת על פני הגשם שהחל שוטף את הרחוב. "מה קרה?" שמעה ג'יין את השאלה מהדהדת ברחוב שוב ושוב. ג'יין הושיטה את הפתק אל אדריאן, שקראה אותו נדהמת, פיה נפתח בתדהמה.
ג'יין פרצה בבכי. “זה לא יכול לקרות!!!” יללה.
“בואי, בואי הביתה" משכה אותה אדריאן.