אולי

תמיד האמנתי שיש משהו מעבר, איזשהו מסר נסתר שבו נמצאת כוונתך.
תמיד קיוויתי, תמיד ידעתי שאגיע למקום הגבוה ביותר, שלאהוב אותך היה הבחירה הכי מוצלחת שלי, אני מניחה.
בהתחלה הייתי איתך רק מפני שרציתי להתגבר על אהבתי הקודמת, אני מניחה שהוא היה האהבה הראשונה שלי, ולמרות זאת- אותו לא אשכח לעולם.
אבל החודשים האחרונים שלי איתך, שינו לי את כל נקודת המבט על החיים.
על מה שקורה סביבנו.
אני מניחה שתמיד חשבתי בפשטות, לא נתתי להמון דברים לבלבל אותי, ותמיד ידעתי שיש עוד.
תמיד שאפתי לעוד.
ומה היה קורה אם פתאום לא נשארו שום מטרות? מאוד קל בשבילי להבין, אבל כ"כ קשה לי לעשות.
אם רק הייתי יודעת שכל טעות שלי בעבר, תוביל אותי לכאן, הייתי חוזרת על טעויותיי- שוב, שוב, ושוב.
וכשאני עוצמת את עיניי, מוזיקה מתנגנת, כמו תמיד, מביאה לי שלווה רגעית וזמנית, עד לפעם הבאה בה יתקוף אותי הדיכאון שוב, הרי זה תמיד מה שקורה. למרות שהפעם, לפי מצבי כעת, הדיכאון הולך להגיע מאוחר יותר, או בכלל לא?
תמיד האמנתי שבני אדם הם מיוחדים. הרי אנחנו עושים הכל, לא? יש ביכולתנו לשנות, להוכיח, להראות, לשתף, אבל… כולנו בני אדם. אז בואו נתחיל להוכיח זאת. לא?
אני אדם עם המון שאלות, שאני מניחה שלעולם לא אקבל עליהם תשובות.
אבל זה כ"כ מסקרן, וכ"כ פשוט, המון שאלות שלפעמים חונקות, ואני מרגישה שכבר לא נשארה בי, לפחות קצת, תקווה.
אז הזמן לא יחזור, ואולי זה קצת מאוחר להתחיל ולתקן, ואולי זה הכל בראש שלי, אולי נקודת המבט שלי שונה כ"כ, והאם לעולם לא אוכל להזכר באירועים בדרך שבהם הם באמת קרו?
אם רק יכולתי לדעת על מה חושב כל אדם ואדם, אהיה כמעט בטוחה שאני היחידה שחושבת על החיים כמו שהם, פשוטים.
בלי כל מיני סיבוכים או בלבולים.
פשוט זכרונות יפים ואנשים שמתים.
כי אילו מין חיים אלו, אם גם ככה בסוף לא נשאר בחיים?
אז מה הטעם, וכמה תסכול כבר יוכל להיות בתוך תוכי?
ולמה אני מרגישה כזאת ריקנות, ולמה כולם אומרים לי שאני פשוט לא מספיק טובה, שאני פשוט לא מספיק טובה.
ומה אם אני באמת כזאת? אז לוותר על הכל? כ"כ בקלות? ואולי לא כזאת בקלות, הרי כל חיי נלחמתי על לעשות מה שאני אוהבת, לעשות את מה שעושה אותי מאושרת.
אבל איך אוכל לעשות זאת אם מגבילים אותי, איך אוכל לעשות זאת כשאומרים לי שאני פשוט, לא מספיקה.
כמו שהרוח עפה באויר, ומעיפה כל עלה שמגיע אל דרכה, כך גם אנחנו, מי שחיי עומד במקומו ללא תזוזה, לא שיש לו איזשהי ברירה, כאילו שאפשר לקרוא לזה חיים.
ומי שלא חיי, יעוף עם הרוח- אבל הזיכרון תמיד ישאר בתוך הלב. ואין זה אומר שהוא בעצם כן חיי? הרי הוא יוצא מגדרו, ובכל זאת נשאר שקוע בחול.
אז כן, תמיד האמנתי שיש משהו מעבר, איזשהו מסר נסתר שבו נמצאת כוונתך, היום אני מבינה, למה התאהבתי בך בפעם הראשונה, והשניה.