הפעם האחרונה.

זוכרת את הפעם האחרונה שנפגשנו? אני זוכר אותה יותר מדי טוב. אני זוכר את החיבוק שלך, את החיבוק הספציפי הזה לעולם לא אוכל למחוק מזכרוני. ולא, לא בגלל שהוא היה החיבוק האחרון, בגלל שהוא היה מיוחד. בחיים שלי לא חיבקת אותי כל כך חזק, פשוט מחצת אותי מתוך אהבה, מתוך געגוע שעוד לא התחיל. בחיי, מעולם לא חיבקת אותי ככה.
אני זוכר את הנשיקה. לצערי או למזלי, או שניהם.. אני כבר לא יודע, זה חרוט בתוכי. נישקת אותי כאילו את פצצה מתקתקת, כאוויר לנשימה הכנסת אותי פנימה ונפלת לי על השפתיים בלי שום כוונה לקום. הנשיקה הזו נטפה רגשות, רגשות שלא ידעתי שקיימים. הכל פתאום הרגיש כל כך בסדר, ויחד עם זאת, כאילו שהכל מתפרק.
אני זוכר את הרגע בו לא יכולת יותר, בו לא ידעת אם להיות מאושרת או שבורה לחתיכות. עזבת את שפתיי ושמת את ראשך עליי, רצית שאשמור עלייך קרוב, וכך גם היה.
אני זוכר את המילים שלך. הסתכלת לי בעיינים, זה הרגיש שהחזקת לי את הלב רק דרך המבט שלך. החזקת אותי ואמרת בדמעות שהכל יהיה בסדר, וחייכת. רצית להגיד עוד כל כך הרבה דברים, אני יודע, אבל לא, לא אמרת אותם. ולמרות שעברה דקה או שתיים, אני עדיין תוהה מה אם היית אומרת אותם.
האם האהבה הייתה מנצחת את הכל, האם היית כאן איתי עכשיו, וכל המכתב הזה היה דימיוני.
אז כן, אני מקווה שאת זוכרת את הפעם האחרונה שנפגשנו, אני מקווה שאת זוכרת אותה כמו שאני זוכר אותה. כשהכל העולם היה על השתק, בגופנו היו זיקוקים והלב בער. חיינו ומתנו, קרסנו ונבנינו, אהבנו..בכל הכוח.