העיקר מדברים- פרק ראשון

כשאני קמה- אני רואה את אמי רוכנת מעליי. פניה בקושי נראות בחשכה שאנחנו שרויות בה. היא מטלטלת אותי בשקט ולוחשת לי שהגיע זמן הטיסה. הלב שלי דופק כמו משוגע. אני לא יכולה לעשות את זה.
אני מרסנת את שערי בקוקו עבה וניגשת למקלחת. אני שוטפת את פניי במים הקפואים ומתלבשת בסוודר שלי.
עיניי השחורות משתקפות בזגוגית החלון בשעה שאני מסתכלת דרכה. אני מציצה על המכולת, החשוכה כעת יותר מתמיד. פנסי הרחוב מאירים בקושי את הרחוב החשוך בשכונתנו בקייפטאון. מדי פעם אני שומעת צעקה, מסתכלת על עובר-אורח החולף מתחת לאחד הפנסים. ואני שומעת את אימא קוראת לי לרדת.
אני לא אתגעגע לפה, זה בטוח. לבית שקירותיו האפורים מתקלפים, לחום בקיץ ולקור בחורף, לעלים שחוסמים לנו את פתחי האוורור ואת השלג שנערם על הגג ומפיל אותו. למגלשות משקיות זבל, לפשע שצץ בכל מקום.
אפילו למאנה אני לא אתגעגע.
מאנה זה החבר המרוקאי שלי. קשה לי לספור כמה פעמים הוא הכה אותי. לא היה לי אומץ לזרוק אותו.
אהבה זה לא משהו שקל למצוא בקייפטאון.
אולי בכל זאת כן בכיתי, כי אימא שלי ליטפה את תלתליי העבים ולחשה לי "אנחנו נהיה בסדר. תאמיני לי. בישראל הכל יהיה טוב יותר. כשתגיעי לגיל 17 תוכלי ללכת לעבוד. ואז יהיה לנו כסף, למה שנרצה."
אני לא חושבת..

הדבר הראשון שאמרתי ברגע שנכנסתי למטוס זה.. טוב, בעצם לא אמרתי שום דבר. הכיסאות היו מרופדים בבד סאטן מהמם, בצבע כחול-לילה. היו שם שולחנות קטנים המכוסים במפה משובצת. תפריט היה מונח על כל אחד מהם. בר קטן עמד בקרבת מקום, ובו איש במדים ירוק-קרח חילק משקה צהבהב עם עיגול בננה תקוע בשוליים.
אישה קשוחה למראה ניגשה אלינו. היא הייתה לבושה בחולצה מרופטת מעט בצבע חום.
"לישראל?" היא שאלה. אימא שלי הינהנה ואבא שלי החזיק ביד של ברי, אחותי. "בואו אחריי," אמרה האישה.
היא הובילה אותנו לדלת עם שלט מתקלף מעץ שעליו היו כתובת מילים בשפה שלא הבנתי.
אוי ואבוי.
ברגע שהיא פתחה את הדלת ידעתי שזו הולכת להיות נסיעה ארוכה. אין סאטן, אין מפה משובצת, אין מדים ירוקים-קרח. יש רק כיסאות עץ עם כרית קטנה, קירות אפרפרים ואישה נוספת, שחילקה המבורגרים שלחלקם ביצבצו הוורידים מכמה מקומות.
"שתהיה לכם נסיעה נעימה," אמרה האישה. היא הלכה דרך הדלת שנכנסנו ממנה, ואיכשהו הצלחתי לראות נצנוץ של לובן מאחורי גבה.

"אשא, קומי."
משכתי בכתפיי. לא רציתי שזה ייגמר.
"אשא! הגענו לישראל! את לא מאמינה מה ראיתי!"
קמתי באטיות ונעצתי בברי מבט כועס. "מה את רוצה?"
"הגענו לישראל," חזרה ברי בעליזות. "ממש יפה פה!"
לשם שינוי אחותי צדקה. השמיים הכחולים-מכחול זהרו כמו ספיר, השמש הייתה חמימה בשעת הבוקר המוקדת, והמוני אנשים עם מזוודות נעו בכיוונים שונים, נתקלים זה בזה, שקיות עם קניות בידיהם. והם היו כל-כך שונים ממני.
"ברי, אשא," אמרה אמי בענייניות. "אנחנו צריכים לזוז."
חלפנו על פני האנשים, בעוד אנחנו ממשיכים להתרשם מהרצפות המבריקות ומהדלפקים הנקיים.
הגענו לדוכן קטן מקושט בדגלים. "קייפטאון?" הוא שאל בחביבות והוציא כמה מסמכים מתיקו. הוא הוציא חותמת וחתם על הדף. "תראו את זה בכניסה," אמר. לקחתי ממנו את הדף, ובדרך ליציאה הבטתי בדיו המנצנצת באור הבוקר המוקדם. הראינו אותו לשומר בכניסה והוא נתן לנו לצאת.
הנוף פה לא היה שונה במיוחד. מגרש חנייה עם מכוניות בוהקות מלובן, מטוסים פה ושם. אימא שלי השתמשה בתא-טלפון שנמצא בקרבת מקום וחייגה למונית.

"אשא, זה החדר שלך."
וואו.
הוא היה כל-כך ענקי! הקירות שלו לא היו מתקלפים, אלא ורודים כצבע המסטיק, והמיטה הקטנה שעמדה בפינה הייתה מצועצעת בסדינים נקיים ויפים. שולחן כתיבה (שלשם שינוי לא היה מקושקש ב"לירי הייתה פה" או "אליס החיייםםם♥♥" או משהו בסגנון), עמד בפינה השנייה, ועליו היה מונחים הארגזים עם חפציי.
"את אוהבת?" שאלה אימא.
אני מתה על זה.

קמתי בבוקר וחייכתי אל התקרה. הלילה היה מצוין, עם המאוורר שלי שסוף סוף היה אפשר להפעיל אותו כי היה חשמל. הסתכלתי מבעד לחלון. הרחוב היה שקט כמעט לגמרי, חוץ ממשכימי קום עצבניים.
החלפתי לבגדי בית-הספר החדש (חטיבת מרום) והלכתי לצחצח שיניים. הרגשתי בחמימותם של המים, ולמרות שהיה חם מאוד, לא מיהרתי להנמיך את הטמפרטורה. כשגרתי בקייפטאון לא היו מים חמים.
דחפתי את הספרים לתיק בית הספר שלי וירדתי במדרגות (זה כל-כך משונה) ..
על השולחן חיכתה לי דייסה אפרפרה ושוקו קר. למה ציפיתי?

הלכתי לבית הספר ברגל. לא ידעתי שהייתה לי הסעה. אימא שלי נורא התעצבנה מזה משום שהיא שילמה מראש בשביל כל ההסעות שלי. ובתקופה כזו אנחנו מנסים לחסוך כל אגורה.
בכל אופן, כשהגעתי לבית הספר, כרגיל, ישראל הפתיעה אותי שוב. אגרטלים ענקיים עם פרחים צבעוניים; ילדים מפטפטים; מורות עם לבוש מהודר מתהלכות על המדרכות המטופחות.
כשנכנסתי לכיתה, הכל נשבר.
הכיסאות היו הפוכים והקירות היו מלוכלכים בכתובות שונות. הרצפה הייתה זרועה בפחיות, בעציפות של ממתקים וטיסנים ישנים. הפח איים לעלות על גדותיו; הלוח לא היה מחיק וארון הספרים היה פתוח.
לאן הגעתי?

"בוקר טוב, תלמידים."
הרעש המשיך להדהד.
"בוקר טוב," אמרה המורה בקול תקיף מעט יותר.
כמה ילדים שתקו, אבל רובם המשיכו לדבר ולפטפט.
"שקט!!!" צרחה המורה. כעת כל הכיתה השתתקה. המורה הוציאה טוש ומחק מתיקה, מחקה את הלוח
וכתבה את התאריך של היום.
"אוקיי," אמרה המורה. יש לנו ילדה חדשה בכיתה. שמה אשא, והיא עולה חדשה מקייפטאון."
"קייפטאון?" שאלה ילדה בלונדינית עם איפור כבד. "זה לא באפריקה?"
"נכון," אמרה המורה.
הילדה עשתה פרצוף ולחשה משהו לחברתה. שתיהן ציחקקו. הן הביטו בשיער השחור והמתולתל שלי, בעיניים החומות ובעור הכהה שלי.
רציתי לבכות.

המשך יבוא..