העולם הזה, האנשים האלו ואני – פרק 2

כדי להסביר מה קורה פה אני אצטרך לומר לכם שכשאמרתי חיים אפורים באמת התכוונתי לחיים אפורים, אני עיוורת צבעים והצבעים היחידים שאני יכולה לראות הם שחור ולבן (והאירוניה ממשיכה) ושאר הצבעים הם גווים שונים של אפור, חוץ מצבע אדום חזק שאותו אני מצליחה לראות לרוב בטשטוש אך לפעמים בחוזקה. לקח לי כל כך הרבה זה להבין שאני רואה צבעים רק בגלל שלא נולדתי ככה אלא כשאמי ברחה אבי חזר הביתה שיכור ופגע בעיני ומאז אלו כל הצבעים שיכולתי לראות אפילו אמרו לי שפעם העיניים שלי היו שחורות ולא אפורות. אבל אני חייבת לוודא שזה אמיתי ושאני לא מדמיינת כמו שחשבתי שאני עד עכשיו אחרי הכל הצבעים היחידים שאני יכולתי לראות עד עכשיו היו בעיני התלמידים. ואז בשבריר שנייה איבדתי את הרוגע שלי וקפצתי על הנער השני "היי העין שלך היא צהובה נכון? נכון? ושלך, פניתי אל המנהלת, כחולות נכון?" שאלתי בהתרגשות "את מוכנה להירגע בבקשה?" היא אמרה בעייפות ואני שקלטתי מה אני עושה חזרתי למקומי ולחשתי לו "נו אז היא צהובה כן?" הוא היסס ואז אמר "כן …" התלהבתי ועניתי במהירות "בתור התחלה עין אנושית לא יכולה להיות בצבע צהוב או בשאר הצבעים שראיתי פה בעיני התלמידים מה שמבסס את התאוריה שלי שמשהו גדול קורה פה אבל מה 'שיותר' חשוב הוא שאני מסוגלת לראות צבעים" "ולמה זה מיוחד כל כך?" הוא שאל בתהייה כשהוא מסדר את בגדיו שבלגנתי כשקפצתי עליו "כי אני עיוורת צבעים" פניו הרצינו ופנו אל המנהלת "אתם מודעים לחוקי בית הספר נכון? כל האנשים שלומדים פה גם גרים פה" היא התעלמה מהמבט שלו כאילו כבר מודעת לכל מה שקורה פה. חייכתי, זהו עכשיו אני יודעת בבירור שמשהו קורה פה "ואו זקנה," "למי את קוראת זקנה?" היא התפרצה לדברי ואני המשכתי במצב רוח רציני "אין שום סיכוי שאני עוברת לגור במקום הזה" "אין לך בררה הממשלה לא מאשרת לקטינים לגור לבד ואת רק בת שש עשרה" "הממשלה יכולה ללכת ל@#$! וחוץ מזה אני השגתי הרבה יותר בחיים ממה שבן אדם משיג במהלך רוב חייו אבל אם את רוצה לפתוח את זה טכנית לפי מסמכים אני גרה עם אבא שלי" עמדתי ודפקתי את ידי בחוזקה על שולחנה "אני חושבת שאת צריכה לשבת רגע" כשמישהו אומר את זה לבן אדם שפוי נדלקת נורה אדומה אבל מכיוון שכבר עברנו על זה ואני לא בן אדם שפיו נשארתי במצבי האדיש ואמרתי "אין צורך בזה… אז ספרי לי מה השיכור זה ברח מהארץ? מת? נרצח? נקלע לעוד חובות? או שהחליט למכור אותי כדי לעשות כסף שוב?" מניתי את כל האפשרויות שעלו בראשי ואז היא אמרה "הוא על תקן נעדר אז כנראה שזו אחת מן האפשריות הללו" "חבל קיוויתי שהוא מת, טוב לא נורא זה יקרה מתישהו" דיברתי לעצמי מבודרת מאכזבתי ואחרי שתיקה קצרה אמרתי "אנשים פוקוס כללי בית הספר, או… או שלא ואני יכולה ללכת?" שאלתי מתכוננת לצאת מהחדר "כן… הסיבה שקראתי לכם היא שהדירה שלכם היא היחידה עם חדר שינה פנוי ולמרות ששניכם בנים ואת בת אין לנו אפשרות אחרת ולכן אני רוצה שתעברי לגור איתם" היא פנתה אל שלושתנו "זקנה, עם כל הכבוד ואין כבוד התשובה שלי היא לא, אני לא עושה משהו שאין לי מוטיבציה לעשות אותו וחוץ מזה אני לא מעוניינת להיכנס אל הכלוב הזה" היא צמצמה את עיניה וחשפה את אותה 'האמתית' "כמה את יודעת?" "זה יותר כמוך, חייכתי, לא הזקנה העליזה והדואגת. אז מה שאני יודעת זה שמי שנכנס לפה לא יוצא ושהמקום הזה מוסתר על ידי הממשלה ושמשהו גדול קורה פה ויחד עם זאת אני גם יודעת שאתם צריכים אותי אחרת לא הייתי פה אלא בכלא אחרי כל החוקים שהפרתי ובקיצור כדי לך לתת לי מוטיבציה לגור פה או להמשיך ללמוד פה ומהר" היא היססה ואז אמרה "אנשים שאחרי החובות של אבא שלך לא יגיעו אלייך אם תהיה פה" והמשא ומתן התחיל "הם לא מפריעים לי, ברצינות זה שאני פה לא אמור לומר שאתם יודעים מה עשיתי עד עכשיו?" סיבוב שני, התחל "אנחנו נמצא את אבא שלך" "חשבתי שכבר הבנת שמת או חי זה ממש לא משנה לי" סיבוב שלישי "אני אתן לך גישה לכל המידע המסווג שאת רוצה" "אני יכולה לפרוץ את המערכת שלכם בלי העזרה שלך" עניתי ביובש, סיבוב אחרון מתחיל! "אנחנו נשלם את כל השכר דירה והחשבונות שלך כל חודש!" ו…נוק אאוט! היא לכסנה אלי מבט ברגע שהבינה שעלתה על משהו "דיל! סגרנו על כל מה שאמרת עד עכשיו!" לחצתי את ידה "הכל?" "כן" עניתי בחיוך מרוצה מעמידה פני תמימה "רק רגע מי אמר שאנחנו מסכימים?" הנער הראשון קם "אממ כי זה אומר שאם הם ישלמו את החשבונות שלי ואני גרה אתכם זה גם אומר שהם ישלמו את החשבונות שלכם?" התפרצתי, שתיקה של כמה שניות והחלפת מבטים בין השניים הביאו למצב של הסכמתם "אז מתי אני עוברת?" שאלתי "הדברים שלך כבר אצלם אז מהיום את תגורי איתם, אחרי הלימודים הם יראו לך מה לעשות" היא חייכה "תחמנית שכמותך את ידעת שאני אסכים מההתחלה או לפחות תכננת שאני אסכים" חייכתי אליה ויצאנו מהחדר. "אז מה השמות שלכם?" שאלתי אותם "דין" אמר זה עם העין הצהובה "אדם" השיב השני "רגע אתם אחים?" שאלתי ודין הנהן כתשובה.

וכך אפילו בלי להבין את זה עשיתי את טעות חיי ומרצון קיבלתי את הטוויסט שנשבעתי להימנע ממנו בכל מחיר.