העולם הזה, האנשים האלו ואני – פרק 1

אני מרגישה אותם את המבטים, זה שוב התחיל ההרגשה המבחילה הזאת. ישבתי בכיתה לבדי במושב הריק שהוקצב לי יחד עם האוזניות שלי וזמזמתי את השירים ששמעתי כבר יותר מדי פעמים. "חיות" זה קרה בשבריר שנייה אבל אני בטוחה ששמעתי את זה, חיות, קול עמוק אמר זאת דרך האוזניות שלי וצמרמורת עברה בגופי – דבר שקרה לעיתים רחוקות.
חצי שעה כבר עברה מהשיעור ונכון שניסיתי להתרכז, בעבודה שנתנו לנו בשיעור לימוד עצמי אבל לא יכולתי לשכוח את הקול הזה ממיקודם ואת מה שאמר "חיות" מה זה אומר?. שלחתי מבט לימיני ולשמאלי ולמרות שכשראו שאני מסתכלת הם סובבו התלמידים את ראשיהם מיד לצד השני ואני ידעתי שהם חשבו עלי אך לא יכולתי להבין באיזו צורה. הוצאתי את האוזניות מאוזני ודיברתי אל הנערה שישבה משמאלי "מה הסיפור של המקום זה, לא אכפת לי מה אתם חושבים עלי או אם אני מוזרה, אני עדיין צריכה ללמוד אז את והחברים שלך מוכנים להפסיק לבהות בי?!" שתיקה השתררה בחדר ואני ללא רגשות אשמה על הדברים שאמרתי בקול רם (לא שאני חושבת שצריכים להיות לי רגשות אשמה) התיישבתי בחזרה במקומי והמשכתי לעבוד. לא השתמשתי במחברות או בספרים אלא בלפטופ שתמיד סחבתי אתי כי לחסוך כסף ללוקר ולמחברות ולספרים ובכלל לציוד כל שנה. האצבעות שלי כבר זזות בעצמן במהירות ואני לא צריכה להסתכל על המקלדת, אני יכולה להקליד יותר מהר מדברי המורים ורמת ההתמצאות שלי באינטרנט הרבה מעל הממוצע. השירים באוזניי התחלפו ושיר עצוב ומוכר נוגן, השיר הזכיר לי את חיי, את אמי שברחה עם גבר כשהייתי בת חמש ומאז לא ראיתי אותה, את אבי השיכור המוצף בחובות (שכבתו נופלים ברובם עלי) ושכנראה ברח מהארץ כי לא ראיתי אותו זמן מה – אחרי הכל עוד מעט הזמן לשלם את החשבונות. לכן אני גרה לבד בדירה קטנטנה עם החובות של אבא שלי ועובדת בתור האקרית באינטרנט עם הכינו Teddy Bear 33 עכשיו שאני חושבת על זה עם אני לא הייתי אני והיו לי המניעים לעשות דברים בחיים לא הייתה לי בכלל הזכות לומר שיש לי חיים משעממים אבל בגלל שאני זאת אני ואני רואה את העולם בצורה שונה מאנשים שפויים אחרים אני לא כזאת ואני רק מחכה שתקרה לי איזו תאונה קיצונית או מחלה סופנית ובקיצור שאמות. "חיות" שוב פעם הקול זה, עמוק וצרוד, מה זה? אני יכולה להרגיש את העיניים והמבטים שנשלחים אלי, סערות עורפי הסתמרו והסטתי את מבטי הצידה עיני נפגשו עם הנערה שצעקתי עליה מקודם, צהוב, עיניה היו בצבע צהוב. שוב הסטתי את מבטי ועיני התלמידים היו מופנות אלי, אדום, סגול, צהוב והאישונים שלהם חלקם היו כפס דק ממש כמו של… ח י ו ת.
הרכנתי את ראשי ונשמתי עמוקות, אמרתי לעצמי שאני מדמיינת וחיכיתי שהמנהלת תקרא לי בכריזה אחרי הכל ברור שיש פה מצלמות נסתרות, הרמתי את מבטי אל גלאי העשן – מקום קלאסי להחבאת מצלמה.
לפי מה שהבנתי בית הספר הזה הוא מתחם ענק שבו כמעט כל התלמידים ישנים במעונות ועושים את הקניות שלהם בחניות פה שבהם חלקם גם עובדים במשרות חלקיות. מה שאומר שלפי כל זה המנהלה אמורה לקרוא לי כדי לספר לי את 'מנהגי' בית הספר שכולם גרים פה או משהו כזה . כעבור כמה דקות נשמעה בכריזה קולה של המנהלת ' יורי אלבור, ואדם ודין ג'ונסון נא להגיע למשרד המנהלת בדחיפות (!)' כמו שחשבתי. אך לא היו לי שום כוונות לקום אחרי שתאמר את שמי כראוי "היי את לא עומדת ללכת?" הנערה שלצדי שאלה "לא עד שתומר את שמי כראוי" "אבל ככה קוראים לך לא?, יורי אלבור" היא אמרה והסתכלה בעיני, עיניה היו צהובות אך יכולתי לראות שבשבילה זה נורמאלי לגמרי מה שהמחיש לי את העובדה שאני מדמיינת עוד יותר "כן, אבל אני לא מעוניינת שיקראו לי בשם המשפחה שלי כי אני לא מחשיבה את אבי השיכור המוצף בחובות כמשפחה אלא סתם כמישהו שאני נאלצתי להכיר, שמעת את זה?" הרמתי את ראשי ופניתי אל המצלמה הנסתרת שהקליטה אותנו "אל מי את מדברת?" היא שאלה בתהייה "אל המנהלת שלכם" אמרתי ביובש ואז הוספתי "עד עכשיו לא ידעתם שבתוך גלאי העשן יש מצלמות?" שאלתי מופתעת ' יורי אנה פני אל משרד המנהלת במידיות !' קולה הצורם של המנהלת נשמע בשנית עם נימת כעס בתוכו "רואה?" אמרתי לה וקמתי ממקומי "אה וסליחה שצעקתי עלייך מקודם פשוט ממש אממ איך אני אומר את זה שיגעתם אותי (?)" אמרתי לפני שעזבתי את הכיתה "אני יכולה להבין את זה" היא חייכה והלכתי משם אל משרד המנהלת.
התיישבתי בכיסא ליד נער עם שיער בצבע כל כך שחור עד שיכולתי להישבע שאם אגע בו אני אבלע לתוכו (ממש רציתי לגעת בו) עיניו היו שחורות גם הן כך שלא יכולתי לראות את האישון שלו משהו שגם הרגיע אותי אבל גם הפחיד אותי ועורו היה לבן צחור חלק לגמרי (כל כך עד שלשנייה רציתי את עורו שלו) אך מה שתפס את עיני היה הקעקוע השחור בעל הצורה המפותלת והמשוננת שהיה על שורש כף ידו ונמשך עד לאמצע אמתו. ולצדו ישב נער גם הוא עם שיער שחור עור לבן וצורה משונה על שורש כף ידו (שהייתה שונה במקצת מהצורה שהייתה לנער שישב לצדי) אך מה שהבדיל ביניהם לא היה רק פניהם ומבנה גופם (למרות שהזכירו אחד את השני) אלא הייתה עינו שאחת מהן הייתה שחורה והשנייה בצבע צהוב בהיר … "צהוב…" מלמלתי לעצמי בזמן שעיקלתי את העובדה שעד עכשיו לא שמתי לב אליה בכלל, אני יכולה לראות צבעים !