העולם הזה, האנשים האלו ואני – פרולוג

דמיינו את זה, את העולם שיכל להיות פה במקום כל הכאב המלחמה והסבל. אני לא רואה את העולם בתור דבר יפה אלא דבר מעוות ושגוי, וכך גם האנשים שחיים בו – לא עוזרים אחד לשני מתוך רצון טוב, בוגדים אחד בשני, רוצחים, גונבים פוגעים. איך אני יכולה לראות את העולם בצורה יפה? איך אני יכולה לשמוח כשאני יודעת שמישהו אחר סובל?

הפעלתי את המוזיקה החזקה, חיברתי את האוזניות, דחפתי את הטלפון שלי לכיס, והתחלתי ללכת. דרכתי על האספלט הקריר נמנעת משלוליות מים ומבוץ, שנשארו מהגשם של אתמול, ידעתי שעמד לרדת גשם למרות שלא שמעתי את הרעמים ולא ראיתי את הברקים או השמיים האפורים שכן כמו תמיד השפלתי את ראשי והסתכלתי על הדרך שבה הלכתי, צעד ועוד צעד ועוד אחד לא הייתי צריכה להסתכל על הדרך, רגליי כבר ידעו את דרכן בעל פה וזכרו כל תנועה וכל קיצור דרך שאני עוברת אפילו שזו היא הפעם הראשונה שאני הולכת לשם. האמת היא שפשוט לא רציתי להסתכל, להרים את ראשי ולראות את העולם הזה, העולם האפור והבודד הזה. כשהייתי קטנה תמיד הרמתי את ראשי להסתכל בשמיים ובעיני האנשים זה היה תחביב שלי אחרי הכל אומרים שעיניים הם הפתחים לנשמה אז חשבתי שאם אסתכל מספיק טוב בשמיים אוכל לראות את הנשמה של העולם הזה, לראות אם הוא באמת יפה או מעוות לגמרי "כמובן שלא הצלחתי" מלמלתי לעצמי בגיחוך, עד שיום אחד התחלתי להקשיב, לקולות של האנשים, שדיברו ואמרו וחשבו. יכולתי לשמוע אותם בזה הייתי בטוחה, שנאתי את מה שהם אמרו על העולם הזה ועל האנשים שבו עד שיום אחד פתחתי את עיני, האפורות, אירוני לא? ממש כמו העולם המעוות והשנוא הזה, לא טובות ולא רעות אלא באמצע בין שמחה ועצב ,חיים ומוות. "איזה מוזרה" "מה היא רוצה ממני?" "מה לא בסדר אתה?" "עוד פעם היא" "שתפסיק לנסות, מי מכיר אותה בכלל?" משפטים כאלה ויותר גרועים שמעתי בכל יום כל הזמן מפי אנשים שאהבתי ושחשבתי שהם חברים שלי. יותר ויותר הפסקתי לפנות לאנשים והתכנסתי בתוך עצמי יחד עם המוזיקה שלי, מנותקת מהעולם. איבדתי את החלומות, את המטרות, ואת מה שהניע אותי להתאמץ ולהמשיך לחיות. אני לא מפחדת מהמוות ולא מעריכה את החיים במיוחד אחרי הכל כולם חיים כדי למות בסופו של דבר. לכן כשאין לי מטרה בחיים אני מאבדת להם משמעות ורצון. למה לא התאבדתי אתם שואלים? זה בגלל שאני בת אנוש ויש לי פחדים כמו כולם. האמת רק שלושה הראשון הוא כאב והשני הוא שקר ואמת, אני מפחדת מאשליות ומשקרים כי אני לא רוצה לחשוף את האמת שמאחוריהם אבל למרות זאת תמיד דווקא אני שומעת את הקולות שחושפים בפניי את האמת. יש אנשים שאומרים שהאמת כואבת אבל אני חושבת שמה שכואב באמת זו המציאות. והפחד הכי גדול שלי הוא תקווה, שנהרסת כל פעם מחדש ומביאה איתה כאב גדול יותר כל פעם, תקווה יכולה להרוס אנשים בשניות ואם אני הייתי יכולה להיפטר ממנה כבר לא הייתי בת אנוש אבל כן הייתי מציאותית. היום זה היום הראשון שלי בתיכון שהממשלה העבירה אותי אליו האנשים שם לא מכירים אותי בגלל שזה תיכון מיוחד (ממה ששמעתי) וזה אומר שאנשים יפנו אלי היום (כנראה). אני עוד לא יודעת איך אני אומר להם "היי אנשים אני לא מעוניינת להיות חברה שלכם אז תעזבו אותי בשקט" אין סיכוי שאני יכולה לומר את זה, חשבתי לעצמי ואז נזכרתי שיש אפשרות שאנשים יחשבו שאני מוזרה מההתחלה ויתעלמו ממני במקום לנסות להתחבר אלי ובעצם לרכל עלי מאחורי הגב. "אני מעדיפה את זה כך" אמרתי לעצמי והרמתי את ראשי להסתכל על שער בית הספר הגדול העשוי מתכת קפואה וחורקת. צעדתי קדימה ונשמתי עמוק, הרוח הקפואה ליטפה את פניי אך למרות הקור ומבנה בית הספר הגדול והבנוי בצורה מיושנת יכולתי להרגיש את האנשים שבפנים, וידעתי שאם זה היה כל בן אדם נורמאלי אחר כאן היה מגיע ה'אבל' שלו – אחרי כל מה שאמרתי עד עכשיו כביכול כאן יהיה איזה טוויסט בחיים האפורים שלי, אך אני לא מוכנה לזה אני מסרבת לקבל את הטוויסט הזה, אני לא מוכנה להשתנות ולקבל את המציאות הזו!.