הסחה במנהרות של עזה

אני מעולם לא חשבתי שאת אדם נקמן.
לא לרגע,
את שרויה בבטחון משלך,
אי בטחון בתוך עולם שרק מוריד לך אותו.
רוגע, בתוך כל החרדה,
סדר, בתוך כל ההפרעה.
שקט בתוך כל הרעש.

אני יודע שאת זה את מעולם לא חיפשת,
אני לא חושב.
את יודעת שאני חרד,
חרד מעצמי
מהסכנה שאני,
מהכאב.
אחרת היית כועסת.

ובכל זאת תדעי שכל יום במשך השנתיים וחצי האלה,
הם אי של חוסר שקט,
של מחשבות בלתי נדלות עלייך,
ועל כמה טוב היה יכול להיות,
התאמה רגשית, פיזית, נפשית, מנטאלית.
טוטאלית.
ים של כאב.
אז את הנקמה שלך, במידה וקיווית לה,
ובמידה ולא,
קיבלת. תאמיני לי.

האומללות של לחשוב עלייך בכל צורה,
כל יום בשנים האחרונות,
מסיחים אותי אפילו מהמראות של האנשים השרופים שאני ראיתי.
מסיחים אותי מההצלחות,
כשמשדרים בטלויזיה בעיקר כישלונות.
מסיחים מהאומץ הצוותי שנחשפתי אליו,
פה,
בתוך המנהרות של עזה.
מסיחים מהכאב,
מסיחים מהאושר.
הסחה מאיבוד הדעת.
הרי דעתי אבדה מזמן.
ועל כך אודה לך תמיד.