הניירות של מלי

הוא לא מדבר איתי כבר שנתיים. שעתיים. אני קוראת בשמו שוב ושוב והוא לא עונה. אמרתי לו שיכול היה להיות יותר גרוע, והנה זה קרה. אותם הרגשות הכלואים בבטן, אותה הסחרחורת של חוסר-אונים. התחלתי ממקום ממנו לא חוזרים. הוא ידע שהלילות כבר טרופים, ולא אמר מילה. זה כל-כך כאב לי. למה מי הוא חושב שהוא? המחנך שלי? אפילו אבא שלי לא העביר אותי מבחנים כאלה. ניסיונות. אבל ככל שזה נהיה יותר קשה, אני מתחזקת. אני מתחילה להבין את פשר המשמעות של המילה "אמון". אם אין אמון, זה פשוט לא יעבוד, ולא משנה מה יש מ-עבר. כי אני לא מאמינה למילה שיוצאת לו מהפה.

התעסקתי בניירות שלי, והוא בא אליי. עמד בפתח הדלת בלי לומר מילה, עם מבט עצוב ומאוכזב כזה. זה לא אשמתי! רציתי לצעוק. אבל ניסיתי להתעלם ממנו עד שהוא יפתח את הפה. בסוף הוא פתח את הפה, הוא אמר את שמי. מלי? מה, עניתי לו, ובקושי הבטתי בו. אנחנו לא מסתדרים כמו פעם, הוא אמר. רציתי לצחוק ולבכות. מה, הוא באמת חושב שאני לא שמה לב? אז מה אתה רוצה שאני אעשה? 'דברי איתי. אין לי מה לדבר איתך. את כועסת עליי? תפסיק לדבר כמו תינוק, ותהיה גבר! אני לא צריכה שיאכלו לי את הראש. אני לא יודע ל-מה את מתכוונת. סידרתי כמה דברים בשביל להיראות עסוקה, ואמרתי לו, זה לא הזמן. אז מתי יהיה הזמן? כשיבוא הזמן, יהיה זמן. עכשיו תחפף לי מהפרצוף. אבל את זה לא אמרתי, רק בראש שלי. והוא הסתובב והלך.
ניערתי את המרבד שהוא דרך עליו, כאילו לנער אותו, ואז לא הבנתי מה לעזאזל אני עושה. אבל באמת יצא הרבה אבק, זה היה לא נעים. ואז ישבתי וניסיתי לדגור על הלימודים, אבל לא הצלחתי להתרכז. בן-זונה. אז גלשתי קצת באינטרנט והדלקתי סיגריה. אני יודעת שזה יבוא מתי שזה יבוא, ואין טעם לזרז את זה, זה רק יגרום למירמור. כשהבנתי את זה, חזרתי ללמוד. ובפעם הזאת הצלחתי להתרכז.