המקום בו נפרדנו

אני משוחרר כבר שנה שלמה.
עד היום לא היה לי אומץ לחזור לנקודה הזאת בבסיס, לבוא לבקר. הרבה נוהגים לבקר מיד אחרי השחרור, וזה לא שלא היו לי חברים שם, פשוט לא הצלחתי למצוא את האומץ לחזור.
נכנסתי ומיד החייל שבכניסה חייך אליי. "היי יואב, מה שלומך? לא חשבנו שתגיע כבר."
חייכתי אליו מין חיוך מזויף כזה. ידעתי שיש מקום אחד בבסיס שאני צריך להגיע אליו, אבל אני חושש.
בעודי הולך בתוך הבסיס מגיעים אליי עוד הרבה חיילים, כולם שמחים לראות אותי, ורק אני מחכה לראות אותך שוב. אני יודע שאת אולי כועסת, אבל היה חשוב לי להגיע ולדבר איתך.
אני עובר את המשרדים ומגיע לכביש מצד ימין, אותו כביש שחוצה את הבסיס לאורכו, מוביל כמעט אל סוף העולם. מה אני מגזים, זה מוביל סך הכל עד לגבול עם לבנון.
אני צועד לכיוון המקום הקבוע שלנו וכמעט מועד מהחור שבכביש, איך עוד לא תקנו אותו ואיך שכחתי ממנו. כל הדרך אני לא שומע כלום, יש מין שקט כזה מפחיד בדיוק כמו באותו היום.
את זוכרת את היום הזה?
קמנו בבוקר והמפקדת הרגיזה אותי. החלטתי לעלות למעלה למגורים חזרה ובדרך נתקלתי בך. חייכת לי חיוך גדול ואמרת לי בוקר טוב. מהעצבים בקושי עניתי לך והמשכתי בשלי. לא עברה דקה ומיד שלחת לי הודעה : "אני שונאת שאתה ככה, מה כבר קרה?"
את יודעת, את לא אשמה, ככה אני, כשאני מתעצבן אז קשה להרגיע אותי. רק את הצלחת להרגיע אותי. אבל הייתה בעיה אחת קטנה. זה היה שבוע לחוץ. נו את יודעת, זה היה השבוע עם ההתראות, אמרו לנו שאנחנו צריכים להיות זהירים, תמיד להיות בקרבת מקום מוגן, כי יש חשש לנפילת טילים. כאן בגבול יש בדיוק שתי שניות לברוח.
אני ממשיך לצעוד לעבר הנקודה שלנו, מרגיש את הלב שלי פועם בעצמה.
אני מתחיל לחשוב שאולי אני עושה טעות, אולי לא כדאי לי להגיע לשם, אולי את בכלל לא תעני לי הפעם ואז בכלל אני אשבר.
את זוכרת איך רבנו באותו יום על שטות?
הגענו לארוחת הצהריים והתקדמתי עם החברים. לא שמתי לב שאת מאחור ונעלבת.
את צודקת, באמת הייתי צריך לשים לב לזה.
במשך שעות לא הבנתי מה עשיתי לא בסדר, את לא הסברת. בכל פעם שניסיתי להצחיק אותך, בכוונה שתקת, בכוונה עשית פרצופים.
"אני חושבת שאנחנו צריכים הפסקה" אמרת בפתאומיות.
לא ידעתי מאיפה זה נפל עליי פתאום. כל התחנונים שלי לא עזרו, לא היית מוכנה להקשיב. אני לא הייתי מוכן שנפסיק ככה פתאום, ולמרות שהתנגדת משכתי אותך מהמשרד ולקחתי אותך לשבת בסלעים שליד הכביש.
כמובן שדאגת לעשות פרצופים בהתחלה, כמובן שלא הקשבת. אבל אני לא ויתרתי,
את חשובה לי מדי. אין מצב שלא נדבר בגלל שטות. לקח קצת זמן אבל התחלת להתרכך. אמרת לי לא פעם שאני היחיד שיכול להצחיק אותך גם כשאת כועסת.
שמתי את ידיי על מותנך כשלפתע נשמע התראה : "להיכנס למקום מוגן, יש נפילת טילים." עד שהספקת להבין מה נאמר כבר תפסתי את ידך והתחלנו לרוץ לעבר המקלט. לא שמנו לב ונתקלת בחור קטן שיש ברצפה. נפלת וידייך התנתקו מידיי.
קול פיצוץ חזק נשמע ועשן כבד כיסה את האזור.
עפתי כמה מטרים.
כשהעשן התפזר, חיפשתי אותך. "לירון, לירון" אני צועק בשמך.
לא האמנתי למראה עיניי. אני קולט אותך שוכבת כמה מטרים לידי, כששלולית דם מסביבך, את בקושי זזה ואני רצתי לכיוונך.
התקרבתי אלייך וראיתי אותך מחוררת מכל הכיוונים. עינייך פתוחות ואת לא מוציאה מילה, אפילו לא בוכה, לא צורחת.
"אני אוהבת אותך, סליחה על הכל" אמרת בקול עמום ועצמת מיד את עינייך.
עוד לא הספקתי להגיד לך את זה חזרה והפרמדיק הגיע. תמיד אהבת להתכסות בשמיכה, גם בקיץ, רק שהפעם השמיכה היא לתמיד.
הגעתי לאותו מקום שוב, אותו מקום שנפרדנו.
"אני אוהב אותך, סליחה על הכל" אמרתי בפינה שעשו לכבודך.