המפלצת

הוא אוהב אותי, אמא. באמת.
זה קרה רק פעם אחת,
הוא בחיים לא התנהג ככה לפני.
נו, מגיע לי.. עצבנתי אותו,
הוא בן אדם, טבעי שיתעצבן.
לא כאב לי בכלל. זה מתוך אהבה תאמיני לי!
מה,הסימן הכחול הזה? זה סתם, באמת.. תעזבי.
את לא יודעת בכלל מה הוא עושה בשבילי, את לא מבינה! אל תתערבי אמא,
הוא בעלי, הוא האבא של הילדים שלי!
את תמיד מנסה להרוס!

היום זה קרה שוב, האמת שאין סיבה..
לא עשיתי לו כלום אמא, באמת.
ליהי הקטנה שמעה אותו צועק ונבהלה, אמרתי לה שהכל בסדר ושתחזור לישון.
אבא כועס קצת.
זה לא עצר את ידו שעפה לכיווני במהירות מטורפת.
מצאתי את עצמי על הרצפה,
מפוחדת מהמפלצת שרוכנת מעליי.
זה בעלי, זה שאמר שישמור עלי מכל רע,
ויגן עליי ברגעים שאהיה מפוחדת.
זה הוא שעומד מעליי במבט של רוצח,
מול הילדה שלו, שעוד לא יודעת בכלל מה קורה מולה.
׳לכי לחדר ליהי! לכי לישון עכשיו!׳
היא לא הייתה מוכנה לעזוב,
צעקה עליו שיעזוב אותי ורצה אליי.
הוא העיף אותה, זרק אותה על הרצפה,
כאילו הייתה חפץ זר, ולא בשר מבשרו, ומבשרי.
הוא הרים את הסכין, אמא.
לא כאב לי, זה נגמר מהר.
אולי צדקת. הייתי צריכה לברוח כבר אחרי הפעם הראשונה שהרים עליי יד.
ממש כמו שאבא עשה לך,
ככה זה הרגיש, אמא?
גם לך לא כאב להרצח בידיו של אהוב ליבך?
בכל מקרה, עכשיו כשאנחנו פה למעלה, אנחנו מוגנות יותר.
הם לא יכולים לפגוע בנו שוב.
אל תשמרי עוד כיסא לליהי,
היא לא תעשה מה שאמא עשתה לא נכון,
היא למדה. היא ראתה כבר הכל.
היא תמצא את מי שישמור עליה באמת, במקומי, וגם במקומו.