המכתב שלא נשלח

היי, זו אני שוב. לא דיברנו הרבה זמן אני יודעת אבל אל תחשוב ששכחתי ממך. כשהכרנו היית מאוהב בה ולי שידכו את החבר הכי טוב שלך, בחיים לא חשבתי שהלב שלי ישבר בגללך.
אני כל כך כעסתי על מה שהיא עשתה לך ! אני לא הבנתי איך אדם יכול להתאהב באדם אחר כשמולו עומד הבן אדם המושלם, זה שהסכים לחכות חצי שנה ואפילו יותר כדי שהאחר יהיה מאושר. לפחות חשבתי שאתה מושלם.
משיחות של ״מתי תשלימו? אתם לא יכולים להתעלם אחד מהשני״ עם הזמן הכרנו יותר והשיחות הפכו לשיחות של ״אני בא היום לעיר שלך, אני מחכה לראות אותך״.
אז אולי זה קשה כי אנחנו גרים בערים שונות או כי אתה בא ממשפחה דתייה ואני ממשפחה חילונית לגמרי אבל הסכמתי להילחם עלייך.
אתה פחדת להיפגע ופגעת בי במקום. אבל לא אמרתי כלום כי אהבתי אותך. כי אני אוהבת אותך.
היית צריך להגיד לי משפט אחד. בעל שלוש מילים. אחת עשר אותיות. ״אני אוהב אותך״. לא שמעתי אותך אומר אותו. הלב שלי נשבר שוב בגללך היום. חזרת שוב לדבר איתה ואני נשארתי לבד. הייתי מעדיפה לשכוח אותך אבל תמיד אני מדמיינת שאולי אתה עדיין מרגיש אליי משהו ושאם אני אוותר אז לא יהיה לנו סיכוי.
אבל האמת? מעולם לא היה לנו.
אני אמשיך לבכות עלייך ואתה תחייך כאילו מעולם לא הכרנו. אבל אני שמחה לראות אותך שמח. אני באמת שמחה לראות אותך מחייך חיוך אמיתי ולפעמים אני חושבת שהפחד הכי גדול שלי מתגשם, איבדתי אותך ואף פעם לא נדבר שוב.
בינתיים הפסקת לבוא לעיר שלי, ואם אתה בא אנחנו מתעלמים אחד מהשני וזה כואב. זה כואב לדעת שהפסדתי את כל הטוב הזה. כואב לי בלעדייך. כואב לי להיזכר בצמרמורות שהמגע שלך העביר בי ועדיין מעביר בי.
רציתי שתילחם, רציתי להילחם אבל לא נשאר על מה. הכל הרוס. אתה ממשיך לחייך כמו פעם ואני ממשיכה לקרוא לך בשם חיבה שנתתי לך.
אני זוכרת כשקראתי לך ככה בפעם הראשונה, שנינו אהבנו אותו ולא יפהפה אכפת לנו שכולם צחקו על השם הזה. אנחנו אהבנו אותו כי קראתי לך שלי.
הזיכרונות הנעימים האלה, בפעם הראשונה שקראת לי שלך או כשסתם ישבנו בספסל בגינה מחובקים בלי להגיד מילה אבל לא היינו צריכים לדבר כי הבנו הכל בלי מילים, גורמים לי לתחושת מועקה, גורמים לי לרצות לצרוח מרוב כאב.
עכשיו היא שוב קוראת לך ככה ואני שוב לבד, כמו תמיד, בוכה בשקט ומקווה שאף אחד לא שומע.
אני מקווה שתזכה למישהי טובה יותר ממני שתוכל לתת לך את כל האהבה שבעולם.
אני אוהבת אותך.
הקטנה שלך