המיטה החורקת

תתפשטי זונה.
תתפשטי ותשבי עלי.
תני לי להכנס לחור הרטוב שלך,
שלא מרצון,
רטוב מלשון מחוספסת ואצבע עמוקה, מלב שצמא למגע, מראש ריק ממחשבה.

איך אסביר שוב איך נפלתי במיטה הקרה והחורקת.
אתה יודע,
אף פעם לא ישנתי על מיטה חורקת.
איך לא ראית את עיניי צועקות לך,
הרי שכבתי ממש שם מתחתייך.
את הגניחה העמוקה שלי לא פספסת,
אתה תזכור אותה לעוד שעות ארוכות.
צעקתי כל כך חזק בראשי
אני רוצה שתאהב אותי, אני רוצה שתאהב אותי!
עד שלא שמעתי את אנחת הגמירה שלך,
שקראה לי להסתלק מהמיטה החורקת.
״קומי, גמרתי״ הכרזת בטון מצווה.
״קומי, תתלבשי אני אקח אותך לבית.״ מיהרת להזכיר, שגם הלילה לא אזכה לישון במיטה החורקת.
״קומי, התכרבלנו מספיק, תראי מה השעה, תתלבשי כבר למה את מחכה??״.

אולי אם אמשוך עוד כמה דקות, הוא ישכח שאני צריכה ללכת. אחכה בשקט עד שירדם, ובלי שירגיש, אניח את ראשי לידו, קרוב מספיק כדי לשמוע את נשימותיו, מתונות יותר משהיו קודם, כשהיה מעליי.

״עזבי״, ויתרת בקול מיואש,
״קחי כסף מהמגירה למונית,
התעייפתי מלרכון מעלייך הלילה״
אמרת שניות לפני שהפנית לי את גבך והתחלת לנחור.

הלילה ההוא דמה את שאר הלילות שלי איתך.
הודעה מתחננת שנשלחה עם חיוך על פניי, כשידעתי שאראה את השם שלך על המסך כשתענה.
את השיחה הקודמת מחקתי, לא רציתי לזכור שכבר ביקשתי אותך מבלי לקבל.
כאילו הכל מתחיל מחדש.
אשאל לשלומך מבלי שתחזיר התעניינות.
יכלתי לקרוא לה ׳שיחת אינטרס׳,
העדפתי לכנות אותה ׳עוד הזדמנות׳.
אספתי את עצמי ושלחתי לביתך
המקום שלך. בו כבר לא יכלתי להחליט מתי לעצור. מתי קיבלתי מספיק. מתי אני רוצה לוותר וללכת.
יש היקראו לזה ניצול. יש יזעקו אונס. אני העדפתי לקרוא לזה ׳לילה לצידך׳.

הטקס הקבוע התחיל
הפעלת סרט ישן שהיה שמור בהקלטות על המחשב שלך
לא זוכרת בדיוק מה העלילה. הוא התחיל עם מנגינה מוכרת והסתיים עוד לפני שידעתי את השם של השחקנית הראשית.
מיהרת להוריד ממני את החולצה שקניתי במיוחד ללילה ההוא
אני בספק אם בכלל שמת לב שהייתי עם אותה החזייה שראית אותי בה לראשונה. בספק אם אכפת לך שאתה הראשון שראה אותי בחזייה. בדרך כלל אני לא עושה את זה. באמת. זה לא עוד תירוץ של ילדה שמפקירה את גופה באופן קבוע ומתרצת לעצמה שזו הפעם האחרונה.
החזייה מצאה לעצמה את מקומה ברצפה, מהר משהספקתי לזהות את ריח הבושם שעטף את גופך החשוף. בושם חדש. אני בטוחה שלא קנית אותו במיוחד בכדי להרשים אותי.
ידך נשלחה אל המקום הקבוע שלה בתוך מכנסיי.
והאצבע שלך, כמו מחפשת את כפתור ההפעלה החלה לזוז ולשרוט בתוכי.
פספסת את הכפתור, אבל רק כדי להפסיק את תזוזתך שהתחילה להכאיב מעט, השמעתי את הקול שרמז לך שאתה ממש שם.
הפשלת ממני את הגינס הקרוע, שנקרע קצת יותר, והתחלת בעבודה.
כמו תמיד, גם הפעם זה כאב.
אבל לך כבר לא הייתה הסבלנות, המשכת לנסות ולהכניס את האיבר הזקוף לחור הקטן והסגור שלי.
סגור, עד ללילה ההוא.
את ההמשך אני לא צריכה להסביר, צרחות ושריטות על גבך היו למנגינת רקע ברגעי הסבל האלו.
עד שנכנסת.
נרגש כמו נער מתבגר שנכנס למועדון שלא לגילו, כמו מטייל שכבש עוד יעד בטיול ההרים שתכנן כל חייו.
גנחת מעונג, ואני מכאב.
לא הבחנת, העיקר שהשמעתי צליל שמסמן שאני עוד פה.
״קומי, גמרתי״. הכרזת בטון מצווה.
״קומי, תתלבשי אני אקח אותך לבית.״ מיהרת להזכיר, שגם הלילה לא אזכה לישון במיטה החורקת.
״קומי, התכרבלנו מספיק, תראי מה השעה, תתלבשי כבר למה את מחכה??״.
מילים מוכרות יצאו מפיך, גם בפעם הקודמת נאמת לי את טקסט הגירוש הזה.
והפעם, הפעם לא הייתה שונה, לא מיוחדת כמו שמספרים בסרטים.
הלילה ההוא דמה את שאר הלילות שלי איתך, רק שהפעם, הוא היה מעוטר בדם, כאב, ותמימות שנלקחה.