המבוכה וכל הנפילות שלנו יחד. (למשיך? אם כן, פרק 1. )

חזרתי לכיתה והרגשתי סחרחורת, כמו תמיד לפני משהו רע שקורה. ואז לא האמנתי, נלי פייבגסטר, מלכת השכבה שלי ישבה בשולחן שלי עם עוד מלא ילדות, ולא האמנתי. המחברת שלי, הוורודה עם החיפושיות, זאת שכתבתי בה כיומן, הייתה בתוך היידיים שלה, והאצבאות שלה שהיו מרוחות בלק ורוד עם פסי סגול אחזו במחברת בעדינות. נכנסתי פנימה וכולם צחקו עליי. למזלי נלי הייתה רק בעמוד החמישי ולא קראה הרבה. כולם צחקו עליי ואני דחפתי את נלי ולקחתי את המחברת ורצתי משם. המחסן שבו היו שמים את ספרי הלימוד הפגומים היה פתוח אז רצתי לשם וסגרתי את הדלת. בכיתי כל כך חזק. לא רק שלא הייתי מקובלת, אלא גם עכשיו אני ממש גרועה!!!! פתאום נשמעה דפיקה על הדלת. שטקתי. הלב שלי דפק בחזקה, ואז שמעתי קול מוכר. "רובי, את שם?" זה היה הארי. הילד החתיך שבמקרה הוא לא מגעיל ולא ינטוש אותי. אני והוא ידים צגיל צעיר ואני ממש מאוהבת בו. הארי היה ילד גבוה עם שיער בלונדיני חלק עז האזניים ועיניים כחולות כמו הים. הארי היה ממש מקובל. אבל אהבתי אותו. וכמו שהרגשתי גם הוא. "כן…" עניתי לא ומשכתי באפי. "את… בסדר?" הוא שאל אותי "כן… בעצם לא." בכיתי, "אני יודע… הנלי המטומטמת הזאת ניסתה לגרום לי להיות חבר שלה, היא חשבה שזה היה קורע…" אמר בעצב "ומה עשיתה?" שאלתי "הלכתי משם והנה אני כאן." אמר ומשך בכתפיים. "בקשר לזה שנלי ניסתה להציע לי…" הרגשתי בבטן כעס, חשבתי שהוא אמר לה כן, "אני רוצה לדעת אם… אם תרצי להיות חברה שלי?"….