הם לא ישובו לראותה לעולם.

כשהחושך ירד, היא עצמה את עיניה.
בחלומה, היא רכבה על סוס, דוהרת אל עבר האופק.
היא ראתה את האור.
מלאכים מנופפים לה בידיהם, קוראים לעברה בשמחה.
ואלוהים, אלוהים חיבק אותה לחיקו, כאב האוהב את בתו היחידה.
על פניה, פניה הרכות והעגולות, חיוך רחב ואמיתי.
כפי שלא חייכה זה שנים.
והיא, היא הייתה מאושרת. כפי שלא הייתה מעולם.

כשהחושך ירד, והיא עצמה את עיניה, הם זעקו.
הם לא ראו את חלומה, הם ראו סיוט.
היא ראתה את האור, הם ראו אפלה.
לה מלאכים נופפו, הם ראו את השטן לוקח את נשמתה באכזריות.
ואלוהים, אלוהים לא חיבק אותם, אלא גיחך מעליהם ברשעות.
על פניהם, פניהם העייפות והלחות, נחרשו קמטיי עצב, לא זקנה.
הם בכו, הם לא בכו כך זה שנים.
והם, הם לא היו מאושרים. הם לא ישובו לראותה לעולם.

והיא, היא אכלה צמר גפן מתוק שמקורו בענן.
עיניה הגדולות והחומות פעורות לרווחה.
צחוק צלול עלה מגרונה.
והיא הייתה מאושרת. כפי שלא הייתה מעולם.

והם, הם ממררים בבכי שמקורו ביגון עמוק.
עינהם טרוטות ממחסור בשינה.
זעקות שבר עולות מגרונם.
והם, הם לא יהיו מאושרים. הם לא ישובו לראותה לעולם.