הלב שלי נשבר בשנית

תל אביב. השוק בתל אביב ליתר דיוק.
נמאס לי להיות בבית. הרגילה הזאת שיגעה לי תמוח.
לקחתי תאוטו ובספונטניות נסעתי לתל אביב.
האוטו קרטע רוב הדרך אבל הצלחתי להגיע בשלום.
חייב להחליף את הגרוטאה האדומה הזאת. מצטער סבא.
הסתובבתי בין הדוכנים באיטיות.
נושם אוויר תל אביבי צח ישר לריאות.
והנה היא.
הבת זונה ששברה לי את הלב.
עומדת ומחרבנת לי את הנוף.
היא עמדה עם גבה אלי ולידה עמד איזה בחור מנופח.
נו האלה שהחזה הנפוח שלהם ככ נפוח שאתה יכול לפוצץ אותו עם סיכה.
הרגשתי שהרוגע התל אביבי יוצא ממני.
כמעט ותלשתי את החולצה מהקולב מרוב כעס.
ברחתי מהם בצעדים בטוחים.
חיפשתי משהו לאכול.
אולי פאלפל חשבתי לעצמי שיד עדינה ליטפה את גבי.
אני מזהה את הליטוף הזה בכול מקום.
אלוהים אני נשבע שאחרי שנפצעתי בצוק איתן לא הרגשתי כלום.
הייתי בטוח שאני נכה.
שישנתי הרגשתי את אותו ליטוף על גבי.
ידעתי שאני חי.
בכיתי כמו איזה מתרומם.
שמח ככ שהרגשתי מגע.
דחפתי את הדמעות שאיימו לפרוץ חזרה פנימה.
אני לא יתן לה את התענוג הזה.
הסתובבתי בעל כורחי.
והיא עמדה שם.
ככ יפה שזה צובט בלב.
עם השמלת פרחים הכחולה מהודו שמחבקת את הגוף שלה ככ יפה.
רק קצת יותר רזה.
קצת חיוורת.
בחנתי אותה.
"מה קורה יואב?" היא התנענה באי נוחות.
נו באמת כיאילו אני לא מכיר כול חלקה בגוף שלה.
היא קפצה עלי בחיבוק לפני שהספקתי לענות.
היא התרפקה עלי.
אני בחור די חלשלוש אבל אם היא נשברת אני מר עולם.
כיווצתי את שרירי וחיבקתי אותה בחוזקה.
הרגשתי שהיא עצובה.
לא היינו צריכים לדבר בשביל שאבין את זה.
היא נשענה עלי לגמרי כיאילו אפסו כוחותיה.
אפילו להחזיק את גופה שלה לא היה לה כוחות.
רציתי לגרור אותה ככה בחיבוק ולזרוק אותה על המיטה.
לכסות אותה בשמיכה ולנשק אותה בכול הפנים עד שתרדם.
אפילו לא אכפת לי שתעיר אותי באמצע הלילה כי היא רוצה שאביא לה מים.
העברתי את ידי מגבה העליון למותניה.
מחפש את הקימורים שלה שכ"כ אהבתי.
הם אינם.
אלוהים אני יכול להישאר פה לנצח.
אני לא צריך כלום אני נשבע.
הבחור שהיה איתה התקרב והרס לנו את הרגע.
כמה שנאתי את האדיוט הנפוח הזה.
השיער שלו היה ככ קשה ומלא ג'ל שהיה נראה כיאילו הוא עלול להישבר כול רגע.
"יואב תכיר זה סער" הוא לחץ את ידי והנהנו זה לזה.
הבנו אין לנו שום אינטרס להחליף מילים אחד עם השני.
"טוב היה נעים להכיר" אין מצב שאני נשאר עוד רגע לראות את הנסיכה החיוורת שלי עם המנופח הזה "אני חייב ללכת".
לא חיכיתי לתגובה שלהם.
סובבתי להם את גבי והלכתי משם.
נתתי מבט אחרון לאחור.
היא הסתכלה על דוחן צמידים.
מודדת עשרה בבת אחת בכול יד.
היא נראתה בדיוק כיאילו חזרה מהודו שוב.
אני מחייך כשאני נזכר שהיא הכריזה שהיא בודהיסטית.
איך היא התעצבנה שביקשתי ממנה שתסביר לי מה זה לעזאזל.
"אי אפשר להסביר את זה זה פנימי!" היא רטנה ונשענה על הקיר.
קפצתי עליה בדגדוגים "אני אפסיק רק אם תגידי שאת סולחת לי ושאת מפגרת"
"לא רוצה" היא צחקה והתפתלה על הרפצה.
"תגידי" אמרתי בקול רציני.
"לא רוצהההה" היא לא התכוונה לוותר.
הרמתי אותה מהרצפה שרגליה מונחות על כתפי ורצתי איתה למקלחת.
בדרך היא תופפה על אחורי וביקשה שאוריד אותה.
"כבר אני מוריד אותך" הבטחתי.
הדלקתי את המים והורדתי אותה ישר מתחת לזרם הדוש.
"יואבבבב" היא צעקה ולפני ששמתי לב היא משכה את חולצתי והצמידה אותי לגופה הרטוב.
התנשקנו שזרם המים זורם מעלינו.
הבחור הנפוח שלה הביא לה בקבוק בירה והיא לגמה ממנו.
היא אפילו לא אוהבת בירה.
גילתי את זה בפעם הראשונה שהעזתי לגשת אליה.
התקרבתי לשולחן שבו ישבה בפאב שהיא ישבה עם חבורה של בנות רועשות.
אני לא יודע מאיפה היה לי את האומץ לגשת.
היא הייתה ככ יפה.
"אפשר להציע לך בירה" שאלתי בקול רועד וגילגלתי לעברה בקבוק של גולסטאר.
איזה אדיוט מציע לבחורה בירה? תציע לה איזה קוקטיל, מרטיני תפוזים מינימום וודקה לימון.
היא חייכה חיוך גדול ולחייה האדימו במקצת.
היא פתחה את הבקבוק במיומנות מפתיעה ולגמה שלוק גדול.
"איכס יש לזה טעם של מיץ חמוצים" כולנו צחקנו.
אני נזכר בפרצוץ החמוץ שעשתה באותו רגע ומרגיש שהלב שלי נשבר בשנית.
אני שונא את תל אביב.