הלב שלי מת.

ישבתי באותו הערב לבד בבית. כולם כבר הלכו. נשארתי רק אני. רק אני והמחשבות הבלתי פוסקות שלי.
״היה טוב היום.״ הנחתי לעצמי. ״ממש התקרבנו.״.
צלצול עמום נשמע מהטלפון שלי.
״הלו…?״ נשמע הצד השני בקול עמום וחלש.
״היי.״ אמרתי.
״זה אני.״ השיב הקול.
״אני יודעת.״ אמרתי בנחת והתנשמתי קלות.
״היא סיפרה לי…״
שתיקה.
״אני יודע שאת אוהבת אותו.״
שתיקה נוספת.
״אני לא יודע איך להגיד את זה…
יש לו חברה.״
בלעתי את הרוק שלי, מנסה לקבור את עצמי מתחת לאדמה, אבל נשארת שם לצערי.
״אני אהיה בסדר…״ הכרזתי בקול רועד.
״בטוח?״
״בטוח.״
״היה ממש כיף.״ הוא אמר לאחר זמן מה.
״כן…״
״אני אוכל לארוחת ערב פסטה. הכנתי אותה בעצמי.״
״כל הכבוד.״
הוא המשיך למלמל ולהגיד עוד כמה דברים, אבל לא ממש הקשבתי לו. הייתי מרוכזת במחשבות על הלב שלי שזה עתה נשבר. מה עושים בסיטואציה כזאת? לא חוויתי אותה כבר זמן מה.
כל כך הרבה אנשים שהיו שותפים למה שאני עוברת, להתאהבות שלי. עכשיו אני צריכה להודיע לכולם על כך.
פתאום הכל מתגמד. כל מחשבה עצובה שעברה במוחי עד אותו הרגע-לא שווה כלום.

ביום למחרת הייתי מוקפת בחברים. הם ניסו לעזור לי. חיבקו אותי מכל עבר ומכל פינה.
הדבר היחיד שרציתי לעשות הוא להשאר לבד, לעכל את זה. להתאבל על הלב שלי שנפטר יום לפני, בהשמע הידיעה.
הוא בטח לא יודע, אז זה יהיה אכזרי מצדי להאשים אותו, אבל פתאום אני שונאת אותו כל כך. דווקא את אותו אחד שאהבתי יותר מכל.
כל התכנונים שלי הלכו. לעולם לא נלך ביחד אחרי בית הספר לגינה מתחת לבית. לעולם לא נדבר שעות כשאנחנו ישובים על נדנדה קטנה. לא נתנשק נשיקה ראשונה. לא נחזק זה את זו כשיכאב לנו. לא נחגוג חודש ביחד, וגם לא שנה, ובוודאי לא שנתיים.
אני לא אזכור אותי כאהבה הראשונה שלי. כנראה שלא אזכור אותו כלל, וגם אם כן, הוא לא יזכור אותי. אין סיכוי.
כשכולם הלכו לישון, התיישבתי מתחת לשמיכה עם אוזניות, מתוכן בוקעים שירים מ״פליי ליסט״ מיוחד שהכנתי לעצמי לשעת צרה. השירים התחילו להתנגן. המילים תיארו סיפור דומה לזה שלי. ניסיתי לעצור את הדמעות. ניסיתי כל כך, אבל זה היה חזק ממני.
הרגשתי כל כך לבד. עם לחיים רטובות מדמעות בטעם מלח ולב כמעט מת בגלל אותי אחד שכל כך אהבתי ושמחתי על קיומי עד לפני ימים אחדים. אני שונאת אותו.