הכל קצת נהרס

הכל קצת נהרס. התמונות על הקיר נראות מטושטשות מבעד למסך הדמעות. אבל תמונותיהם של כל אלו שאהבתי במהלך השנים נראות בבירור במוחי.
יותר מדי, יותר מדי אנשים.
היה שם את אלון, בכיתה ז', שבמשך שנתיים כרכרתי אחריו והייתי עסוקה בלנסות להפוך אותו למקדש אלוהי, ולהפוך את כל סדר היום שלי להתמקד בו.
בכיתה ט' היה את דור, שישר כשראיתי אותו הרגשתי שזה זה, אבל הרגשות שלי שיקרו לי, שוב.
אחר כך היה את הראל. או, הראל. דמות הגדולה ממני בעשר שנים שהשפיעה כל כך על החיים שלי, ונעלמה כמו שבאה.
אחריו היה את ערן, שהיה נחמד אליי כל כך ותמיד עשה הכל כדי שיהיה לי טוב, אבל לא שמתי לב שהוא בעצם עשה את זה לכולם, כי זה בעצם האופי שלו, והוא עושה את זה במיוחד לחברה שלו, שנזכר לספר לי על קיומה קצת מאוחר מדי.
ואתמול, אתמול היה את עמית. לא הכרתי אותו לפני ופתאום מטרת היום שלי הייתה למצוא נושאי שיחה איתו, וכמה שיותר מהר. כשהלכתי מהמסיבה אתמול הוא בא במיוחד להגיד לי שלום, וזה סחרר לי את הלב כל כך, אבל לפני שהוא עשה את זה הוא הסתובב עם שלוש בנות לטיול בשכונה, כל פעם עם מישהי אחרת. והוא לא מפסיק להטריף לי את המוח עכשיו, כי אני יודעת שזה אבוד ואני לא עומדת לראות אותו שוב בחיים.
ולי כבר לא נשאר שום דבר, לקחו לי את הכל. אין לי עוד מה לאבד.
אני מרגישה שמרוב הדמעות שזלגו, אין מספיק מים, והגוף שלי כבר הצטמק.
ושוב, במקום להיות עסוקה בלנצל את הזמן לפני שאני מתה ומתנדפת מהעולם הזה, אני עסוקה בלבזבז אותו ולבכות. שכל הזיכרונות שלי מהשנים היפות של תקופת הנעורים שלי יהיו רק בכי ואשמה.
ואולי היה עדיף שמישהו יאנוס אותי כבר, כדי שאני אוכל לקבל טיפול פסיכולוגי בלי שכולם יחשבו שיש לי בעיות פסיכיאטריות.
ונמאס לי כבר מכל אלו שאומרים לי לשכוח מבנים, כי זה פשוט לא עובד ככה.
ונמאס לי לראות את החברה הכי טובה שלי הולכת למישהי אחרת כל יום במקום אליי. שתלך לעזאזל.
ונמאס לי שההורים שלי מנצלים כל הזדמנות כדי להגיד לי שאני לא משתפת אותם בחיים שלי, והם לא מבינים שאם הם יגידו את זה, זה לא יגרום לי לשתף אותם במשהו, ושזה הכל באשמתם שהם לא שמים לב שהבת שלהם נמצאת בתחתית.
ונמאס לי שהחברים הכי טובים שלי הם אנשים מצ'טים שלא פגשתי בחיים, וכנראה אני גם לא אפגוש.
ונמאס לי שכולם לוקחים אותי כמובנת מאליו, כי אני פשוט לא, אני בן אדם בדיוק כמו כולם פה.
ונמאס לי מהשירים השמחים ברדיו שעושים הצגה שהכל טוב והכל מושלם וזה כל כך לא המצב.
ונמאס לי ללמוד כל הזמן בשביל שלא יהיה לי זמן לחשוב על כמה העולם שלנו חרא.
ונמאס לי להיות עצובה כל הזמן ולראות את העולם במטושטש בגלל כל הדמעות הדפוקות האלה שמסתירות לי את החיים.
הכל קצת נהרס. התמונות על הקיר נראות מטושטשות מבעד למסך הדמעות. אבל תמונותיהם של כל אלו שאהבתי במהלך השנים נראות בבירור במוחי.
בעצם, אולי הכל היה הרוס כבר מלפני, כי ממני, לא יכול היה לצאת משהו טוב בכל מקרה.