הכל בגלל תמונה

הכל בגלל תמונה/סיפור

נכנסתי לחנות צילום לפתח את התמונות שצילמתי, תוך כדי התבוננות בהם חשתי לפתע מעין רשרוש ליד אזני, הסטתי את עיניי והנה מאחוריי אשה בשנות השבעים לחייה מציצה מעבר לכתפי בתמונות שלי.
"אלהים אדירים" קראה בקול רם ומופתע כשהיא פוקחת עיניים גבותיה מתרוממות ופיה מכווץ ואישוניה בוהים בתמונה בה אני מצולמת עם החבר שלי כשאנו מחובקים וברקע נראו גלי הים גועשים. "סליחה , גברת, את מוכנה לתת לי קצת פרטיות"? דרשתי יותר מאשר שאלתי.
"מה פרטיות? זעקה האשה "זה החתן שלי, דביר, הבעל של בתי כנרת, מה הוא עושה איתך, מה זה?"
"את טועה" עניתי בקרירות מתנשאת כשאני מזדקפת ומרימה קמעה על סנטרי "זה חבר שלי, אנחנו חברים כבר שנה" .
"גברת, גברת, אני אומרת לך זה החתן שלי הבעל של כנרת " הממזר הזה, שקרן הוא נשבע לה שאין לו שום רומן, אמרתי לה שהוא משקר והיא לא האמינה לי", תני לי את התמונה הבת שלי חייבת לראות אותה", כל גופי רעד כבר לא הייתי כל כך בטוחה בדביר, היססתי , לרגע חשבתי שהיא משוגעת. נכנס לי רעיון לראש "קחי, צלמי באיפון שלך את התמונה ותשלחי לבת שלך , אני רוצה שהיא תאשר שזה בעלה. חמש דקות לאחר מכן נפלו עלי השמיים, חשכו עיניי הפסקתי לראות את הסובבים אותי ולשמוע אותם. יצאתי מן החנות כשאני ממהרת הביתה לעכל את מה שהתגלה בפני, בחדר המדרגות פגשתי את דינה השכנה, "מה קרה רונית? את נראית כאילו נפל עלייך העולם, השיער שלך פרוע , הפנים שלך חיוורות והעיניים ירוקות יותר מתמיד",
לא עניתי המשכתי הביתה ושם נזרקתי על המיטה ופרצתי בבכי בקולי קולות, ככה המשכתי לבכות בהמשכים כל הלילה , חלפו לנגד עיני דברים שסרבתי לראות, הבנתי פתאום מדוע אנחנו לא מבלים בשבתות יחד וזה לא בגלל העבודה שלו, הבנתי, מדוע מעולם לא הלכנו אליו הביתה , התמונה התבהרה לחלוטין. "איזו טפשה אני " חזרתי ושיננתי לעצמי. בבוקר התעוררתי בעיניים טרוטות ובכאבים בחזה וחייגתי לדביר, הוא לא ענה לצלצול.
התלבשתי במיטב בגדי התאפרתי וכאשר הבטתי במראה והייתי מרוצה מן המראה, לקחתי את מפתחות המכונית ונסעתי לביתו של דביר.
בלב דואב אך נחושה בדעתי הקשתי על הדלת, רציתי לראות אותה.
את הדלת פתחה לי אשה בשנות השלושים לחייה, שערה שחור עינייה כחולות שפתיה אדומות וניכר היה שהיא בכתה כל הלילה. לפתע נכמרו רחמיי, הרי הוא רימה את שתינו, זה הוא הנבל.
מה אני עושה כאן? , ובקול רם אמרתי: "אני רונית, את בטח כנרת" היא עמדה לטרוק את הדלת בפניי כשאחזתי בידה :" רק רגע, אל תסגרי, רציתי לומר לך שאני נורא מצטערת, אבל לא ידעתי, הוא שיקר לשתינו"