הילד שחיבבתי

היה פעם ילד שבכול פעם שראיתי אותו ,
ליבי היה מחיש, למרות שהוא לא לבש שום דבר מיוחד, והיה אדיש,
אך ידעתי כי זאת היתה רק הגנה, כנגד העולם האמיתי ,
אנשים צחקו עליו ללא הרף ומיהרו לשפוט אותו,
אך נראה כאילו לא אכפת לו,
אך בכול פעם שהם הקניטו אותו, ליבי
התכווץ בחיקי ועל כן תמיד
פיזרתי את האנשים סביבו,
אך יום אחד הוא פשוט התפוצץ עליי,
"למה את עושה את זה?!?"צעק עליי,
למזלי כולם כבר נכנסו לכיתות,
לא עניתי לו רק עמדתי שם ובהיתי בו
"את חושבת שאני איזה מעשה צדקה?"
שאל אותי בזעם ועינייו ממש ירו גיצים
לעברי, אני נראתי על סף בכי
"בגלל שאני מחבבת אותך"
לחשתי וברחתי משם
והוא אחרי "חכי!"צעק
"אני לא רציתי-"אמר אחריי
אך אני כבר מיזמן לא הייתי שם
ברחתי לאנשהו איני זוכרת כבר
והרגשתי ממש רע בגלל שגרמתי לו להרגיש כך
הרגשתי כאילו גרמתי לו יותר, צער ובעיות ,מאשר כול
אותם אנשים אני זוכרת שיום למחרת הגעתי עם
סווצ'ר ענקי בשביל לחסות את פנייי מן הבושה שחשתי
התיישבתי בסוף הכיתה וחיפשתי אותו בכדי
להתנצל בפניו לבסוף מצאתי אותו
ובהפסקה הלכתי אליו בכדי לבקש סליחה
"תשמע אני ממש מצטערת לא ידעתי שגרמתי לך
לרגיש כמו מעשה הצדקה שלי" לחשתי אליו
"את לא צריכה לבקש סליחה על
דבר, לא הייתי צריך לצעוק עלייך
הם פשוט נמאסו אליי כבר" אמר לי
"אל תדאג, זה יסתייים מתי שהוא"
אמרתי לו "רוצה לצאת לטייל בחצר?"
שאל אותי "ברור" עניתי לו
ומפה הכול הלך נפלא
אבל יודעים למה זה סיפור אהבה עצוב?
מכוון שקצת לפני שחגגנו חצי שנה יחד
הוא נעלם כאילו האדמה פערה את פיה ובלעה אותו
לקח לי זמן מה אבל גיליתי שהוא עבר לבית ספר אחר
בעיר אחרת והוא אפילו לא טרח לספר לי על כך
אז זה הסיפור העצוב שלי,
מקווה ששלכם שמחים יותר