הייתי מאוהב בה

הייתי מאוהב בה.
אהבתי אותה כל-כך. מהשניה הראשונה שראיתי אותה עד הדקה האחרונה שביליתי איתה היא היתה האחת.
אהבתי בה הכל, את המבט שהיה לה בבוקר כאשר היתה מתעוררת, את החיוך שלה כשהיתה צוחקת, אהבתי את הדרך בה היתה אוכלת, מבשלת, אהבתי איך הייתה נופלת על הספה מול הטלויזיה אחרי יום עבודה ארוך.
אהבתי איך סירקה את שיערה, אהבתי איך בחרה בגדים, אהבתי איך היא הריחה.
אהבתי אותה אפילו כשכעסה. ההרגשה הזאת, הלב שדופק בקצב משוגע, החיוך שלא ירד מהפרצוף כשהיתה לידי. אני אהבתי אותה כל-כך, מבחינתי תמיד היתה צודקת, אהבתי איך סיפרה בדיחות, אהבתי איך שהיא דיברה עם חברות, אהבתי איך היתה מלטפת את ראשי, אהבתי בה הכל….אבל היא לא היתה שלי.
היום הראשון שראיתי אותה היה יום נוראי. חזרתי הביתה הרוס ושבור, בלי רצון לראות אף אחד. והינה היא ישבה לנו בסלון. שיערה החום שקצותיו צבועים באדום-כתמתם, גלש בעדינות על כתפיה, עיניה החומות והגדולות ממוקדות במסך הטלויזיה, היא ראתה תוכנית סטאנד-אפ, היא צחקה, כמה שהיתה יפה כשצחקה.
נישענתי על המשקוף בכניסה לסלון והבטתי בה.
יד הונחה על כתפי והסתובבתי. זה היה אחי הגדול אסף.
"יפה נכון?" שאל בחיוך ואני לא עניתי.
הוא קרא לה והיא סובבה את פניה לכיווני. עדין מחייכת היא קמה וניגשה אליי.
היא היתה בגובה שלי, נמוכה יותר מאסף.
"זאת מורן, חברה שלי" אמר
"היי" היא חיכה
"מורן,זה יון,אחי הקטן" הוא צחק ותפך על כתפי. שנאתי כשהיה מציג אותי בתור אחיו הקטן-אחרי הכל אני קטן ממנו רק בשנה וחצי.

מורן היתה מדהימה. אחרי שבועיים כבר היתה יושנת אצלינו. היא היתה אחת מאותן הבנות שרק בסרטים אפשר לראות, מושלמת בכל מצב אפילו כשהיא לבושה בחולצה הגדולה של אחי שהגיע לה עד הבירכיים כמעט.
יום אחד הם רבו והיא הלכה. חיכיתי שיכנס חזרה לחדרו ומיד יצאתי אחריה. חשבתי לעודד אותה, חשבתי אולי תראה אותי באור אחר. לא בתור האח הקטן של אסף.
זה לא קרה. מצאתי את עצמי יושב ומקשיב לה כל הלילה-היא בכתה וצחקה ובמקביל דיברה רק על אסף, עד כמה שהיא אוהבת אותו אבל עד כמה שהוא מעצבן לפעמים.
למחרת בבוקר היא חזרה ובמקום שתחזור אליי היא באה אל אסף.
הוא רק הקשיב לה ואז קרא לי לבוא, תפך על כתפי והודה לי.
שנאתי את עצמי על כך, כעסתי על אסף, ואהבתי את מורן.
שנתיים היא היתה חלק מהחיים שלי-אולי לא שלי, אולי של אסף, אבל הייתי רואה אותה כמעט כל יום ומדבר איתה ומתכתב איתה וחושב עליה ויום אחד היא לא חזרה.
הייתי צריך להיות חזק-אסור היה לי להראות לאחי שהיה לי משהו למורן.אבל לא יכולתי להסתיר את זה. הכאב שהיה בטוחי-הרגשתי כאילו כל כולי נישבר לרסיסים.
אם רק לא היתה עולה על האוטובוס הזה. אם רק הנהג לא היה ממהר להגיע, אם רק נהג המשאית לא היה מסתכל בפלאפון אם שלחו לו הודעה, אם כל זה לא היה קורה עוד הייתי אוהב מורן. ועכשיו?… עכשיו אני בסדר, היא לא היתה שלי אז לא איבדתי אותה, לא הרגשתי בחיסרון. הכאב והגעגוע עברו כמובן, רק הזיכרון נישאר.
הזיכרון של החיוך שלה, של הבושם שהייתה שמה, הזכרון של הדרך בה היתה מורחת לק על ציפורניה, הכל עדין נישאר בתוכי מנסה למלא את הריקנות שהיא השירה אך לשווא.
זה לא סיפור על אהבתו של אחי, זה סיפור על אהבתי למישהי שלא היתה שלי.