"הייזל. רק הייזל."

ג'ורג',
אני מרגישה את חמצן הקנולה כחותך את נחיריי.
שיערי החום גדל לו מעט, מאז. לבאס אנשים זה הקטע, למרות שזה אפילו לא בכוונה.
אני מתגעגעת. עיניי עוברות על המכתב לפחות פעמיים ביום, כדי לא לשכוח את התקווה.
כדי לא לטבוע בכאב, באפור ובעצב.
קראתי כבר את מכאוב מלכותי לפחות שלושים פעמים, מאז שהוא עזב.
הוא התפוצץ כמו רימון יד, מחדיר את רסיסיו הדמיוניים אל תוך-תוכי. עמוק לבפנים.
אני יכולה להרגיש אותם חזק בבטני.
אייזיק בא אליי, וממשיך לבוא. אנחנו מדברים על דברים, אבל לא משנה מה נגיד – ואני יודעת שהוא מרגיש בכך – הכל ריקני.
חסר תכלית.
בימים הראשונים שהוא היה מגיע, היינו סתם מדקלמים את טרום-ההפסדים שלנו.
סתם כי הם היו משעשעים. מאוחר יותר הפסקנו. אני זוכרת, שסלחנו לו המון.
הוא היה כל כך דברן, לפי אייזיק, שהוא קטע אותו אפילו בהלוויה של עצמו!
הוא קיבל רק שבע עשרה שנים, קצרות, לא מספיקות.
על השאר, אני כבר לא מסוגלת לחשוב, ולכתוב גם.
אני לא מסוגלת לראות עולם בלי גאס. אני לא מסוגלת לוותר.
אני לא מסוגלת, כן-כן אנשים יקרים. היצירתיות עדיין לא פסקה, לא לדאוג הייזל גרייס.
אני עדיין מהרהרת, וחושבת, ושנינו מתארים לנו מה אוגאסטוס היה אומר.
לפעמים אנחנו רק ישנים, כי אנחנו רואים אותו בחלומות.
אני מתעוררת סמוקה, נוטפת זיעה, כאשר טיפות מים מלוחות זולגות אל פי.
כמו בכל סיפורי האהבה הגדולים הוא מת, ואני צריכה להתחיל להשלים עם זה.
יש אינסופים שגדולים מאינסופים אחרים.
פעם ראשונה שאני מצטטת מטרום-ההספד לך.
הייתי מחליפה את כל ימי המחר שלי, רק לעוד אתמול אחד. איתך, אוגאסטוס ווטרס.
אני מתגעגעת כל כך. כי אין לי תמיד יותר. התמיד נשבר, והפך לסתם מילה ריקנית.
למילה שעצוב להשתמש בה.
התמיד נשבר, כי הוא לא תמידי יותר. האינסוף, לא היה אינסופי.
אני מכתימה את הנייר בדמעות, בבקשה תסלח לי אם חלק מהמילים מרוחות.
אבל אני לא עצובה, אני בוכה גם מעצב, וגם משמחה.
כי אני אסירת תודה, בדיוק כמו אז. אני עדיין אסירת תודה.
לא ביקרתי בקרבו לעולם, מה דעתך ללכת איתי?
שלך,
הייזל. רק הייזל.
~
אני שמה את המכתב במגירה.
בדיוק כמו את כל שלושים והחמישה המכתבים הקודמים.
אני תוהה כל פעם מחדש למה אני חותמת ב: "הייזל. רק הייזל."
ואני שוב מוצאת סיבה חדשה.
כי רק גאס אמור לקרוא לי ככה.