היום האחרון – פרק 3

נקודת המבט של אליסון –
זה מוזר לפני שבוע וחצי היה לי הכל, חברים, בנים שמעוניינים בי, בריאות. הייתי בטוחה שאני יכולה ללכת לישון ולקום בבוקר שלמחרת, זה מפחיד לחשוב שבכל רגע אני יכולה להירדם ולא לקום, בעצם שינה נצחית.

"אליסון, תחליפי לכותונת של בית החולים אני אחכה לך מחוץ לחדר" דילן אמר מושיט לי את הכותונת, "תודה, אתה יכול פשוט להסתובב" אמרתי בקול יבש. "אוקי" אמר מסתובב, פתחתי את כפתור הג'ינס נותנת למכנסיים הקצרים לפול לכל אורך רגליי, הורדתי את החולצה שעוד היום בבוקר חשבתי שהיא יפה, אבל עכשיו היא נראת לי כל כך לא שווה את 140 הדולרים ששילמתי עליה, זה עוד כסף שהיה יכול להציל אותי ממוות.

השחלתי את ידי דרך שרוולי הכותונת מתקשה למצוא את פתח הראש, לבסוף כשמצאתי אותו הכנסתי דרכו את ראשי נותנת לכותונת המצחינה לפול על גופי. "סיימתי" הודעתי לו והוא הסתובב, הוא הלך אל עבר הבגדים שלפני שנייה השלכתי על הרצפה הקרה הזו, מרים אותם ומקפל אותם "אוי סליחה שלא עשיתי את זה" אמרתי שוכחת מנימוסיי, "זה בסדר אליסון, אין לך מה להתנצל בפניי זה חלק מהתפקיד שלי" אמר בחיוך. "אם כבר מדברים על התפקיד שלך, אתה לא צעיר מידיי בשביל להיות רופא מציל חיים?" שאלתי אותו בהתחכמות. "אני סטודנט מתמחה" אמר בגיחוך, "הו, אז בית החולים משאיר את החיים של בידיו של מתמחה, כמה נפלא" אמרתי בציניות.

"טוב אליסון, שבי על המיטה או על הכסא, מה שיותר נוח לך ונתחיל בבדיקות" אמר בגלגול עיניים, "אוקי, אבל זה פשוט חסר טעם עדיף כבר למות ישר ולא לתת לי לפתח תקווה שאני אחיה" אמרתי מחקה אותו ומגלגלת עיניים, "אליסון, כל עוד אני לא מודיע לך שאת על סף מוות ועומדת למות אני לא רוצה לשמוע דיבורים על מוות בסביבתי" אמר ספק בהגנה ספק בכאב. "סליחה המפקד" אמרתי מתיישבת על הכסא הלבן.

"תפתחי פה" אמר וכך עשיתי, הוא הכניס את המקל לפה שלי בוחן אותו היטב, הרגשתי משהו זורם במורד אפי וראיתי את דילן הולך במהירות ומביא איתו צמר גפן, הוא הרטיב אותו ושם על אפי "תרימי את הראש" אמר, כך עשיתי, היינו ככה כמה דקות עד שהוא הוריד את הצמר גפן מאפי וגיליתי לראות שכולו ספוג בדם. "אליסון, את חייבת לאכול במילא את מאבדת הרבה דם אז את צריכה להכניס ויטמינים לגוף" אמר בספק דאגה.

"אדוני הרופא, אני עומדת למות בקרוב?" שאלתי, הפעם עם פחד ולא ציניות "דילן, את יכולה לקרוא לי דילן" אמר בחיוך ענק, למה הוא תמיד מחייך? הוא חושב שבן אדם במחלה סופנית מעוניין לראות אותו מחייך? "אוקי, דילן אני עומדת למות בקרוב?" שאלתי אותו "אליסון, זה עוד לא התפשט לגמרי, אני אהיה כנה איתך המצב כרגע לא כל כך טוב אבל את לא על סף מוות את לא קרובה למוות" אמר מביט אל תוך עיניי.

הרגשתי דמעות ספורות זולגות במורד פניי, "אליסון, אל תבכי אם תקשיבי לי אז את לא תהיי בסכנה עכשיו בואי נרד ונקנה לך משהו מזין בקפיטריה" אמר בחיוך רחב. "אוקי" אמרתי בשקט קמה מהכסא ושמה נעלי אצבע שהיו בפתח הדלת, יצאתי מהחדר והוא אחרי, "אז אם אתה סטודנט, בן כמה אתה?" שאלתי אותו בחוצפה. "21" אמר בחיוך, למען השם תפסיק לחייך. "צעיר" אמרתי בגלגול עיניים. "אליסון" אמר בגיחוך קטן, הוא אף פעם לא צוחק לגמרי? או שהוא פשוט תקוע עם החיוך המפגר הזה לכל אורך חייו?

"אז אליסון מה את רוצה לאכול?" שאל אותי בחיוך "סלט" אמרתי בשקט מביטה בתפריט הדק, "וכריך" הוסיף, "לא, אני לא יכולה לאכול פחמימות" אמרתי ומבטו נהפך למבוהל "את? לא לאכול פחמימות? את חייבת בשביל להשמין טיפה" אמר וחזר לחיוך שלו. "אתה מתבלבל בין להשמין ללהרזות" אמרתי במרירות. "לכי תשבי אני מזמין לך" אמר לי "אין לי פה כסף" אמרתי נזכרת שאני לא יכולה לקנות כלום, "אני אקנה לך, זה קפיטריה של בית חולים זה לא יקר" אמר כאילו זה כלום, אבל בשבילי זה היה משהו, "לא צריך, באמת" אמרתי. "אליסון לכי תשבי" אמר לי "כן המפקד" אמרתי בגלגול עיניים.

הלכתי לשבת והסתכלתי מסביבי, הרוב פה מבוגרים, זה לא מעודד במיוחד. אבל אז בלט לי משהו בעין, רעמה בלונדינית קטנה, הסתכלתי לעומק וזה היה ילד קטן הייתי אומרת שהוא בן 4 לפחות כל גופו היה מחובר למכשירים. הוא ישב לבד בלי אף אחד מסביבו אז נגשתי אליו "שלום לך" אמרתי בחצי חיוך "שלום גברתי" אמר בנימוס. "אני טיפה צעירה בשביל שיקראו לי גברתי, קוראים לי אליסון, ולך?" שאלתי בחיוך. "קוראים לי זאק" אמר בחיוך רחב שלשניה הזכיר לי את החיוך של דילן ובמחשבה שנייה הם היו מאוד דומים, חוץ מזה שלילד היה שיער בלונדיני ולדילן שיער שחור.

"רוצה לאכול משהו?" שאלתי אותו "אסור לי לאכול כרגע, עברתי כמה זריקות אז אני צריך לאכול עוד שעה" אמר כאילו הוא כבר ממש מנוסה בכך. "ובכן, איפה ההורים שלך או חברים שלך?" שאלתי אותו. "ההורים שלי עם המלאכים וחברים שלי בגן" אמר בחיוך ענק. "ואחים?" שאלתי מרגישה רע בשביל הילד הקטן, "אח שלי צריך לסיים את העבודה ואז הוא יבוא אליי" אמר הילד "אז רוצה שאני יארח לך לחברה?" שאלתי "לא תודה רבה על ההצעה אבל אני מעדיף ללכת לישון" אמר בנימוס "צהריים טובים" אמרתי לו "בוקר טוב" אמר מתקן אותי הולך לכיוון החדרים.

זה כנראה קשה, להיות ילד קטן לבד בעולם הזה שכל מה שיש לך ז אח שלך וגם הוא לא תמיד יכול להיות איתך. "אליסון, קחי" דילן הבהיל אותי גורם לי לקפוץ בבהלה . "סליחה" אמר מגחך, "זה בסדר, תודה" אמרתי מתחילה לאכול, חושבת על הילד הקטן.

הרגשתי שוב משהו זורם במורד אפי, דילן הוציא נייר מכיסו שם על אפי "תרימי את הראש" אמר וכך עשיתי, עברו כמה דקות ודילן הוריד את הנייר אך הדם המשיך לזרום, "בואי נלך לחדר שלך" אמר "תמשיכי להחזיק את הראש למעלה." אמר לי וכך עשיתי כשהגענו לחדר הוא הושיב אותי במהירות על המיטה ושם לי איזה נוזל בתוך האף והחזיק נייר, התחלתי להרגיש חולשה קטנה.
***
למה זה לוקח שנייה אחת להגיד שלום, ונצח להגיד להתראות?