היום האחרון – פרק 2

נקודת המבט של דילן –
המבט העצוב על פניה, המילים שיצאו לה מהפה, בת 17 כמעט וחושבת על מוות. אני לא יכול להתמודד עם זה, לראות נערה צעירה מתוסכלת ופוחדת למות בכל רגע, זה קשה לי לראות נערה כל כך צעירה והלוואי שיכולתי להגיד לה שכל חייה עוד לפניה, אבל אני לא יכול.
זה מתסכל, חיים של נערה אחת תלויים בי, זה לא הוגן לתת לי לטפל בנערה חולת סרטן. "אליסון, בואי נלך לקפיטריה" אמרתי מנסה לעודד אותה משכיח אותה מהשיחה האחרונה שלנו שהתנהלה לפני דקות ספורות. "אני אוותר לא בא לי ארוחה לפני המוות זה בטח יעשה לי בחילה" אמרה בציניות, רציתי להעיר לה על כך אבל עצרתי את עצמי אני רק הרופא שלה.
ירדתי לקפיטריה לוקח כריך עם גבינה וקפה קר, התיישבתי לצד איזה שולחן והתחלתי לאכול, "אפשר לשבת?" ריצ'רד שאל אותי "כמובן" אמרתי בחיוך, יש לי הרגל כזה מגיל קטן, תמיד לחייך לאנשים ומשום מה הם תמיד מחייכים אלי חזרה, חוץ מאליסון. ריצ'רד התיישב, הוא שהוא מנוסה בהרבה יותר ממני בטוח כבר טיפל בכמה וכמה חולי סרטן, ואני בטוח שחלקם אפילו מתו בסופו של דבר. "ריצ'רד?" שאלתי. "כן דילן?" שאל אותי בחיוך המרגיע שלו "יצא לך לטפל בחולי סרטן פעם, נכון?" שאלתי אותו מביט בעיניו. "כן, לצערי לא את כולם הצלחתי להציל" אמר נאנח קלות, "מה עושים במצב כזה שחיים של בן אדם פשוט תלויים בך, איך אתה יודע שלא תפגע בו, איך אתה לא מפחד שאם יקרה לו משהו אתה תרגיש אשם לכל החיים שלך?" שאלתי מתעניין "דילן, זה מה שבא עם המקצוע, אני תמיד מרגיש אשם אם קורה להם משהו, תמיד. זה בגלל החולת סרטן שאתה מטפל בה?" שאל אותי והנהנתי, "זה מפחיד אותי, היא כל כך בטוחה שזה הולך להסתיים במוות" אמרתי והוא הביט בי ברחמים "תגיד לי אם הפרויקט הזה גדול עליך" אמר קם מהשולחן לוקח את עטיפות הכריך שלו זורק לפח.
עליתי במדרגות צופה מזווית העין באליסון מסתכלת דרך החלון בפריט לא מובן, היא לקחה פיסה משיערה השחור משאירה אותו מאחורי אוזנה, היא בהחלט נערה יפה.
"דילן" ריצ'רד אמר מאחורי גורם לי לקפוץ בבהלה "כן?" שאלתי מסתובב רואה את אחיה ואימה של אליסון, "אליסון תישאר איתך למשך שבוע פה תעשה לה את כל הבדיקות הסטנדרטיות ולאחר מכן תקבע לה את הטיפולים, בלי מבקרים במשך שבוע, טוב?" שאל אותי וראיתי את מבטיהם האומללים של משפחתה. "ברור אדוני, אין לכם מה לדאוג הבת שלך בידיים טובות" אמרתי לאימה מחזיק את ידה מחייך אליה וכמו שאני רגיל, היא חייכה חזרה.
ריצ'רד אמר שעדיף שהם לא יפרדו מאליסון כי אחרת הם לא יהיו יכולים לעזוב. אז נכנסתי לחדר של אליסון מתיישב על הכסא הלבן, "אליסון" אמרתי מושך את תשומת ליבה "כן?" שאלה. "אמא שלך ואחיך נאלצו ללכת ואתם לא תיפגשו שבוע בשביל הבדיקות" אמרתי בחיוך, היא לא חייכה. "אוקי" אמרה בעצב. "יש לך אותי, אם זה מעודד אותך איכשהו" אמרתי בגיחוך "ממש מעודד אותי שבמקום לבלות עם חברים שלי כמו כל נערה נורמטיבית, אני אהיה עם הרופא שלי מבלה בבית חולים" אמרה בלגלוג. "אליסון, זה לא סוף העולם" אמרתי מנסה להרגיע אותה.
"לא סוף העולם? איך אתה יכול להגיד לי שזה לא סוף העולם? אני חולה במחלה סופנית, הסיכויים שאני אצא ממנה בחיים הם קלושים, לך יש את כל החיים לפניך ואתה יותר מבוגר ממני, אני עכשיו כל יום חיה בפחד שאני אלך לישון ולא אתעורר, אז כן נדמה לי שאני יכולה לתאר את זה כסוף העולם." אמרה עם דמעות ספורות בעיניה.
"אליסון, את תהיי בחיים. אל תפחדי, החיים שלך לא עומדים להגמר בקרוב ואני אדאג לכך" אמרתי מנסה להרגיע אותה, שוב. "אתה לא יכול להבטיח, זוכר?" שאלה אותי. "אני יכול לנסות" אמרתי מחייך אליה.
לראות נערה בגילה, מפחדת למות זה פשוט מזעזע, אני מרחם עליה, בגיל הזה היא אמורה לחשוב על איך לבלות עם חברים לא על כך שכל יום היא עלולה למות.
מוות – מילה אחת הרבה משמעויות , אבל בעצם למה בזמן שאנחנו חיים אנחנו לא מתים?
*****
עוד מבט אחד אחרון, וחיבוק אחד אחרון, ולחישה אחת אחרונה ועצובה. לכל התחלה יש סוף, גם לזאת שלנו כנראה, מי ייתן ותמיד אשאר בליבך, כמו שאתה תמיד שם בליבי.