הידיד הכי טוב שלי

אני זוכרת את היום שהכרנו, נכנסת למשרד שלי, מדים מגוהצים ומשקפי שמש, ככה תמיד זכרתי אותך וכנראה שככה תמיד אני גם אזכור
אני זוכרת את ההתלהבות מעצם הגעת בחור ליחידה אך לא באמת חשבתי שזה יוביל למצב שלי עכשיו..
הייתי עם חבר שנה וחצי וגם אתה היית עמוק במערכת יחסית. אני חושבת שאם הייתי יודעת שזה יוביל למצב שלי היית מונעת את הכל מראש..
התחלנו לדבר והפכנו דיי במהרה לידידים טובים.
אני זוכרת את הלילות שהיית מתקשר אליי שאתה לא יודע מה לעשות איתה ושנמאס לך והאמת שגם לי נמאס כבר מהחבר, ריבים, שגרה, כמה אפשר?
אז נפרדתי מחבר שלי וגם אתה..
וא פתאום התרחקת, לא הבנתי למה ומאיפה זה בא ואז התקרבת, יותר מידי. טלפונים, הודעות והיית פחדן מידי או מבולבל והחלטת שזה לא בשבילך ושאתה לא רואה אותי ככה
אז לקחתי צעד אחורה והתקרבתי שוב, יותר מידי, אם הייתי יודעת שזה יוביל למצב שלי עכשיו לא הייתי עושה את זה..
ושוב פעם טלפונים והודעות ו״איך עבר עלייך היום?״ וחיבוקים והופעה לבד של שלמה ארצי אבל אתה פחדן אז אפילו לא נישקתי אותי
ועוד טלפונים והודעות ונפגשים לבד בבית אבל אתה פחדן וכנראה שתמיד תישאר..
עכשיו אני כבר משוחררת ואתה עדיין בצבא והלוואי והייתי יכולה לשחרר אותך אבל אני כבר עמוק בפנים וכואב לי שאתה כזה פחדן כי יכל להיות מושלם. ״אתם בסוף תתחתנו״ שמעתי את המשפט הזה הרבה, יותר מידי.. אבל הכל זמני וכנראה שעם הזמן זה ידעך וכשאתה תחליט להפסיק להיות פחדן זה יהיה מאוחר מידי.