היא מנשקת את הסיגריה

היא מנשקת את הסיגריה, שואפת מעט עשן, לוקחת לריאות ומשחררת נשיפה. היא מלטפת את כוס הקפה, מעבירה את אצבעותיה בחור המיועד, מקרבת את הכוס לשפתיה ולוקחת לגימה. הכל במידה הנכונה. היא מביטה מהמרפסת במכוניות שעוברות, כל מכונית עם הקול הייחודי שלה, כל מכונית במהירות טיפה שונה. היא נשענת אחורה על הכסא, מניחה רגל על רגל על המעקה ועוצמת את עיניה. היא חושבת רחוק, חושבת עמוק, מגיעה לעוד מסקנה לגבי עצמה, ולבסוף חוזרת אל הספר.
הספר טוב אבל לא מיוחד. הכתיבה מקורית אבל העלילה מעט צפויה. היא קראה הרבה ספרים במעט שנות חייה. היא כבר יודעת להגיד לפי השם אם לספר יהיה סוף טוב או סוף רע. הספרים המיוחדים הם אלו שמצליחים להפתיע אותה, וזה קורה פעם בכמה זמן, כל תריסר ספרים בערך.

אנשים כבר לא מפתיעים אותה, והיא בטח שלא מפתיעה את עצמה. היא לא מנסה להתנהג כמו שמצפים ממנה ולכן לעיתים קרובות מפתיעה את הסביבה. לטוב או לרע. היא יודעת מה היא רוצה.
היא התקדמה מהר בהיררכיית החברה, כסטודנטית צעירה, כמנהלת זוטרה. היא גבוהה על עקבים, מביטה גם בגברים מלמעלה, וכולם מכבדים אותה. מפחדים ממנה קצת. נדירות הפעמים בהם מתחילים איתה, היא לא משדרת את הפתיחות המתאימה. עיניה חודרות אבל לא מספקות ראי לנשמתה. גם לא להוריה. אפילו לא לאחותה הקטנה.
פה ושם היא יוצאת עם חברה, מדי פעם גם לדייט, ראשון או שני, כבר שנים שלא שלישי. היא זו שלרוב יוזמת מהלך, מתייחסת לגבר כאל ספר חדש, כריכה עבה או דקה, ספרות מקור או ספרות זולה. ואז היא יושבת ומקשיבה, שותה מהבירה הקרה וגומרת את הסיגריות במאפרה. גם הגברים הכי קשוחים מספרים לה את סודותיהם. בוטחים בנוכחותה. אבל לעומת הספרים, הגברים אף פעם לא מגיעים לגבהים. הם תמיד נופלים בנקיקים, לעולם לא מפתיעים. היא יצאה פעם אחת עם סופר, קיוותה למשהו אחר. משהו יותר. התאכזבה. גם זה משהו היא חשבה. יפה האכזבה, כי הרי היא סוג של הפתעה.