היא לא תבוא

שניהם גדלו בעיירה קטנה. האטרקציה היחידה שם הייתה בניין גבוה אחד, שבראשו עמדה תצפית לעבר נוף מרהיב של בערך חמישים קילומטרים. ביום טוב, היה ניתן לראות אפילו את הגבעות הפורחות של העיר הסמוכה, אבל זה היה בתנאי שהשמיים היו נקיים להפליא, ואימצת את העיניים שלך, או חבשת משקפת טובה דיה.
הייתה להם ילדות שקטה של טבע, שניהם רצו יחפים לאורך פרדסי התפוזים, כאשר הגשם טפטף בעצלתיים, מדיף ריח חזק של פירות הדר. ובקיץ, היו שוכבים על צלע הגבעה, מביטים בעננים ומשתמשים בדמיונם בשביל לחזות בצורות מיוחדות שהרוח יצרה מהעננים. דרקון, כבשה, היפופוטם…
הם לא ידעו כאב, עד גיל הנעורים, בו הוריו של הנער החליטו כי מאסו בעיירה, והגיע זמנם לנסות את יכולותיהם בעיר הגדולה, זו ששכנה במדינה אחרת. ביום טיסתו של הנער, הם הבטיחו זה לזו שיגיע היום, התשעה במרץ, בשנה שבה שניהם יחגגו את שנות העשרים ושלושה לחייהם, בשעה שמונה בערב בדיוק, ייפגשו שניהם על מגדל התצפית, ויחדשו את הקשר שלהם.
הם חתמו את האמנה שלהם בדמעות, והיא הביטה בו נוסע במונית הרחק מחייה. היא ניסתה לשלוט בעצמה, אך הדמעות פרצו את הסכרים בעיניה כאילו היו עצמאיות, ונמשכו למטה בעזרת כוח המשיכה.
חלפו הזמנים. הנערה הפכה לאישה צעירה, עם עיניים טובות וידיים עדינות, שעסקו במלאכת האמנות והצורפות, והנער הפך לחסון, וללובש חליפה במשרדי היי-טק משוכללים. אף אחד מהם לא שכח את שבועתו של השני, על אף שכעת דבר הנער שפה אחרת, וחי במציאות שונה להפליא מאותה ילדות מתוקה בניחוח תפוזים. רגע החיבור שלו עם הטבע היה שולחן העבודה שלו, שהציג תמונה מנוף ילדותו, הכללה את המגדל. הוא לא שכח את התאריך. התשעה במרץ, בעוד שלוש שנים, בשעה שמונה בערב בדיוק…
גם היא לא שכחה את היום. היא בכל יום מחקה את לוח השנה, בספירה לאחור.
לא הייתה להם דרך תקשורת במכתבים, על אף שניסו. כתובת המייל לא הייתה נפוצה במקום בו גרו בעבר, והקשר היה נדמה רחוק מתמיד.
לבסוף, חגגה הנערה את יום הולדתה העשרים ושלושה, והיא ידעה שבעוד חודש וקצת, יחגוג גם הנער את יום הולדתו, ולבסוף, לאחר שבועיים ייפגשו באותו התאריך.
הזמן חלף, והיא בחרה את בגדייה בזהירות. היא התאימה את צבע השמלה לצבע הנעליים, וענדה תכשיט פרי ידיה המוכשרות. על איפור לעיניים ויתרה, מחשש שייהרס כשתבכה, והיא ידעה שתבכה מהתרגשות.
הוא ישב בטיסתו, ליבו פועם במהירות.
היא עלתה במדרגות, ליבה מוסיף לקצב הפעימות עם כל פסיעה שלקחה, עד שהגיעה לבסוף לתצפית, שהייתה עמוסה תיירים, שלכולם עיסוקים שונים אחרים שם. היא לא זיהתה את דמותו, אז ישבה על ספסל וחיכתה…
הלילה נמס אל תוך עצמו, משאיר את הנערה עם חור בלב, שגדל עם כל רגע שבו לא ראתה את מי שקבעה איתו את הפגישה.
לבסוף, הגיע בחור גדול גוף אל הנערה, עם מבט אומלל.
היא רק שלחה אליו מבט לא מבין.
"הוא לא יבוא," אמר לה.
"הוא לא?" שאלה.
אם בתחילת הלילה רצתה לבכות, כעת לא הייתה יכולה לעצור מבעדה, והיא פרצה בבכי.
הבחור החדש חיבק אותה, ולקח אותה לביתו בשביל להזמין אותה לכוס תה ועוגייה בשביל לשפר את מצב רוחה.
הנער הציץ שוב בשעונו. 19:56. בעוד ארבע דקות יתקיים האיחוד המדובר. הוא עלה למגדל, ליבו פועם בהתרגשות, מחשבותיו רצות לאחור לאותה תקופה שהיה ילד בעצמו שם. הוא ראה מרחוק את הפרדס, שבעבר היה גדול יותר, בו רץ ברגליים יחפות, ותמיד חזר לביתו מלוכלך כל כך, ומלא קוצים…
הוא עמד בראש הבניין, וראה אותו מתרוקן, אך אותה נערה לא הגיעה.
לבסוף נכנע וישב על ספסל, עד שבסוף הבין שננטש. הוא הציץ בשעונו שוב. 22:29. הוא כבר הבין שהיא לא תבוא, והוא המתין לשווא במשך שנים רבות. הוא לא יכול היה להאמין ששכחה אותו. שבור לב, עזב את המקום, וביקש לשכוח את עברו הכואב. הוא נטש בחזרה לביתו, ושם הקים משפחה אחרת, עם אישה אחרת, ונולדו לו ילדים אחרים לגמרי ממי שיכלו להיוולד לו. הוא ניסה לשכוח מאותה נערה ששכחה אותו, ומעולם לא הופיעה במגדל התצפית.
בינתיים, היא קיימה חיים חדשים משל עצמה. היא והבחור שניחם אותה הפכו לזוג חדש. גם לה נולדו ילדים, שונים לגמרי ממה שיכלו היה להיוולד לה. השנים חלפו, ושניהם מצאו את עצמם אפורי-שיער, ולבסוף, הפכו לתושבי קבע באדמה, תחת אבן כבדה וצוננת, כאשר שמם חרוט עליה באותיות בצבע חום.
שניהם חיו חיים לא שלמים. שניהם הרגישו שיכול היה להיות להם יותר טוב, עם משפחה אחרת, ועם אהבת נעוריהם.
כמה נורא לחשוב, שכל מה שגרם למשבר זה היה העובדה שהנער לא תיקן את שעונו לשעון המקומי, והשאיר אותו בפיגור של שלוש שעות אחורה…