היא הייתה החברה הראשונה שלי
היא הייתה החברה הראשונה שלי. ולקח לי זמן להבין עד כמה היה לי מזל. כי היא הייתה יפה. כל כך יפה. ולא הבנתי את זה בהתחלה, לקח לי זמן לראות את היופי שלה. והיו לה כל כך הרבה תכונות טובות. היא הייתה חכמה, מצחיקה, נחמדה, חמודה, מקסימה.
ואני איבדתי אותה.
כלומר, לא לגמרי. אנשים מתרחקים, אנשים רבים. אנשים כבר מתחילים לסבול מהקשר יותר מאשר להנות. ובמצב כזה אנשים מתחילים להבין שזה אולי כבר לא מתאים יותר.
וזה כואב. באמת כואב. בפעם הראשונה שאתה חווה את הכאב הזה הוא באמת חזק.
היא הייתה החברה הראשונה שלי. ולא משנה כמה היה קשה, אני תמיד אזכור את הרגעים הטובים. ותמיד תהיה לה פינה חמה בלב.
אני תמיד אזכור אותה.
תגובות (4)
מרגשש!
חחח שמח שריגשתי אותך
נכון, הסיפור הזה נכתב לפני די הרבה זמן (בשבילי) אך עדיין אכתוב.
הסיפור הזה די ריגש אותי.
הסיפור מדבר על סיפור שהיה לי פעם (2015).
היה לי חבר. אני לא זוכרת אם בהתחלה אהבתי אותו אבל באיזשהו שלב לא יכולתי להמשיך לאהוב אותו. כשנפגשנו לא הרגשתי כלום. כשהלכנו יד ביד הרגשתי שאני רוצה לברוח. כשהיינו ביחד במסעדה הרגשתי ממש, אבל ממש, שאני כבר רוצה להיפרד ממנו.
אבל לא הצלחתי.
לא רציתי לפגוע בו.
דחיתי את הפרידה הרבה עד אמצע השנה הזאת.
וכשנפרדתי ממנו זה היה בוואטצאפ כי לא יכולתי פנים מול פנים.
אני עדיין פוחדת שהוא כועס עליי.
הסיפור יכול לדבר גם על מישהו אחר שהיה ידיד שלי. או שלפחות אני חשבתי שהיינו רק ידידים.
בגיל קטן שיחקנו, דיברנו.
באנו לבית אחד של השנייה.
היה לנו טוב אבל אז, בכיתה ג', הוא עזב את בית הספר ולא יכולנו להמשיך לדבר.
כשהייתי בכיתה ה' הוא הגיע לבית שלי (התכתבנו בוואטצאפ לפני, לא יודעת מאיפה קיבל את המספר שלי) וסיפרתי לו שיש לי חבר שהוא מכיר.
אומשיר
שמח שהתחברת לזה, אני מניח שלרובנו היה את הבן/בת זוג הראשונים האלה, שבסוף אנחנו מבינים שהקשר איתם כבר לא מתאים לנו ואז יש פרידה… והיא קשה, אבל עוברים הלאה.
שמח ששיתפת:)