“הטיימינג הנכון”

הבטתי בה,
היא כול כך יפה שזה כואב.
היא הביטה בי חזרה,עיניים כחולות ענקיות וצלולות שנעוצות בי,חוקרות את הרגש מאחוריי מסכת הפנים שלי.הרגשתי את הדם מתלהט בעורקיי כאשר היא חייכה,
"אני אוהבת אותך,"אמרה.
הלב שלי נדם לכמה שניות מאושרות.
"אני אוהב אותך,"אמרתי,"אני אוהב אותך גם" הוספתי שוב והבטתי בה.ידה אחזה בידי,
"אתה מבטיח לי שנתראה מחר?"שאלה.הנהנתי אליה,"כמובן,תמיד,"אמרתי במהירות,מוכן לראות אותה ככול שאפשר.
"אוקיי,"אמרה וקמה על רגליה,נעמדתי אחריה,והבטתי בה הולכת.
נזכרתי,נזכרתי שמחר אני לא אהיה כאן,מחר אני עוזב,
החלטתי מחר לסיים את חיי,בדיוק בתאריך שבו אני והיא מכירים שנה שלמה,שנה שלמה של אושר.וזה הספיק לי,אני לא צריך יותר.
לכול הרוחות,היא הלכה,ואני איבדתי את הטיימינג הנכון שלי לספר לה אשר על ליבי.
מה אני אעשה עכשיו?שאלתי את עצמי והלכתי לעבר חדר האמבטיה שלי.שומע את הדלת נסגרת,והדירה דממה. נאנחתי,עוד כמה דקות,והתאריך יתחלף,השנה תתחלף,ואני אתחלף.
פתחתי את המגירה שלי,שלפתי את האולר הכהה מוכר שלי,הדבר שתמיד החזקתי קרוב לליבי,נגע לנפשי,כמעט כמוה.כמעט כמו האהבה שלי.
נאנחתי,עוד דקה. אבל רגע! ניסיתי לעצור את עצמי,לא! לא הספקת להגיד לה! צעקתי במוחי.אבל זה לא עזר,מוחי ספר את השניות,וידי ליטפה באמצעות הסכין את העורק הבולט בצווארי,
אבל..מה איתה?שאלתי את עצמי והידקתי מעט את אחיזתי על הסכין,מצפה ללהט הכאב הממכר.
מה איתה?מה עם האהבה שלך?שאלתי את עצמי. משכתי בכתפיי,שנה של אושר,קיבלתי את מבוקשי.כעת הגיע הזמן לשלם,אבל..אבל הלוואי שלא הייתי מפספס את הטיימינג הנכון..
חבל,
כעת ההזדמנות שלי לשפר.