החיים לבד לצידו

היא הסתכלה על הבבואה שלה במראה והיא ידעה.
היא ידעה שזה מגיע.
היא הסתכלה על קמטי הצחוק, קמטי הזעם. הקמטים האלה בצידי העיניים.
היא אף פעם לא באמת צחקה, או באמת זעמה, אך הם בכל זאת ננעצו בעורה ולא הירפו.
הוא עזב אותה ממזמן, גם אם הם ישנים באותה מיטה כל לילה.
היא ידעה שהוא לא אוהב אותה. אולי פעם הוא אהב.
אבל ההרגל של להיות ביחד היה חזק משניהם. שניהם רצו נוחות ושלווה מייגעת.
היא אף פעם לא בגדה, הוא אף פעם לא שאל.
היא אף פעם לא שאלה, כי היא כבר ידעה את התשובה.
צרכים של גברים שונים מצרכיה של אישה. זה מה שלימדו אותה מילדותה.
היא התפתתה לא פעם ולא פעמיים, אך כל פעם כשהתקרבה לפרי האסור, גל של מים עלה עליה וחנק אותה. היא תמיד שנאה את ההרגשה של המים, נוגעים בכל מקום.
אז היא תמיד בסוף התרחקה.
היא כבר לא התרגשה, כשהוא היה חוזר הביתה מאוחר מפגישה. הוא אפילו לא היה צריך לקרוא לזה פגישת עבודה. פגישה זה מספיק. היא ידעה.
אבל לה לא הפריע. והיא חשבה לעצמה, אולי כאן הבעיה.
אך בכל זאת, היא מעולם לא ניסתה לפתור אותה.
היא לא הייתה מבריקה, אמה היטיבה להזכיר לה זאת בבגרותה.
תתחתני עם גבר עשיר שיסדר אותך לכל החיים. אהבה. אהבה לא חשובה. רק בריאות.
אז היא חיפשה. והסתכלה. על חייה חולפים לנגד עיניה. ימי הולדת שלא יחזרו, זיכרונות שלא יחוו, אהבות שלא ימומשו.
היא הסתכלה ולא בכתה, לא כאבה, כי כבר לא היה לה כוח. ואומץ. לא היה לה אומץ לצרוח.
במקום זאת, יום אחרי יום, בבוקר לאחר היקיצה, ובלילה לפני התנומה, היא הסתכלה במבט עמוק לתוך הבבואה שהביטה בה דרך המראה. ושתקה.