החיים יפים כשאתה בן שמונה-סיפור קצר (בהשראת תגובה שקיבלתי)

כשהייתי קטנה נהגתי לראות סדרת טלוויזיה מצוירת בשם "סדריק" בכול פעם הגיבור של הסדרה היה אומר שהחיים יפים כשאתה בן שמונה,תמיד האמנתי לו,כי איזה צרות יכולות להיות לילד בן שמונה?
עכשיו אני כבר לא מאמינה,איך חיים יכולים להיות יפים כשהסבל גדול כול כך,במיוחד כשאתה בן שמונה,במיוחד כשאתה לא יודע להתמודד עם מצבים לא קלים.
במיוחד שאתה בן שמונה וההורים שלך ואחותך הגדולה נהרגים בתאונת דרכים איומה ואתה נישאר בעולם לבד,רק אתה ואחיך הגדול בן השתיים עשרה שלא באמת יכול לעזור לך עכשיו כי הוא לא מפסיק לבכות .כי קשה לו והוא אינו יודע איך לתפקד במצבים כאלו.
ואני גם לא יכולה לעזור,כי אחרי הכול אני לא באמת כאן,אני לא באמת קיימת,כי אני אחותך הגדולה שנהרגה ביחד עם הוריך.אני הזיכרון שלך או החלום שאתה חולם אחרי שעות שאתה לא נרדם ובסופו של דבר מצליח לשון קצת.
אני רק הרוח שמלטפת את פניך כשאתה רץ במגרש המשחקים,אני לא באמת יכולה לעזור לך,אני לא באמת יכולה לחבק אותך ולומר שיהיה בסדר.אבל אני באמת אוהבת אותך ומתגעגעת אלייך ומקווה שלא תאמין לכל מה שאתה רואה בטלוויזיה,שלא תאמין למי שאומר לך שהחיים יפים כשאתה בן שמונה.