החבר האחרון שלי

הלכתי לביתו של תום בצעדים מהירים, מנסה לחשוב על מה שאני עומדת לומר לו. אני חושבת שהייתי שלמה עם ההחלטה הזאת, להיפרד ממנו. אבל ביומיים האחרונים שחשבתי על זה, היו מדי פעם רגעים של חרטה, של אי שלמות. למרות שהרגשתי שאני שלמה עם זה.
הגעתי לפתח ביתו ודפקתי בחוזקה בדלת. הדלת נפתחה בחריקה קלה, ובפתח עמד תום. שיערו החום-שחרחר היה פרוע, כאילו רק הרגע קם מהמיטה. עיניו הכחולות נצצו, ונראה היה שהוא שמח לפגוש אותי.
"תום," אמרתי. תום חייך חיוך קטן ושובב, והזמין אותי פנימה. נכנסתי בצעדים שקטים והרבה פחות נמרצים מאשר בדרך לכאן. התיישבתי על הספה הכתומה הישנה שעמדה בסלון שלו כבר עשר שנים, וניסיתי לנסח את הפרידה.
"תום," חזרתי על שמו, והוא יישר אליי מבט. הוא הביט בי בשאלה, ואני היססתי מעט.
"חשבתי על זה הרבה, ו…" אמרתי, אך נעצרתי באמצע. תום המשיך להביט בי, ואני יישרתי אליו מבט.
"אני חושבת שאנחנו לא כל כך מתאימים." אמרתי לאחר כמה רגעי שתיקה, ותום הנהן. נאנחתי בהקלה מזה שהוא לא פורץ בבכי או משהו קיטשי אחר, למרות שהכאב נראה בבירור בעיניו. הניצוץ שבהן כבה, ותסכל לחשוב שאני גרמתי לזה.
"אז, אנחנו נפרדים," הוא נאנח, ואני הנהנתי לאט ובהיסוס. חשבתי על זה הרבה, ופתאום היה נראה לי ששגיתי. אבל מה שנעשה נעשה, ואין לשנות את מה שאמרתי או קרה.
הוא צנח על הספה ושתק. שתקתי גם אני, עד שהחלטתי לקום וללכת. אין לי מה להישאר כאן יותר.
"אופיר," תום אמר את שמי, ואני נעצרתי באמצע דרכי אל הדלת. הסתובבתי לעברו ונעצתי בו מבט שואל.
"אני לא רוצה שזה יגמר ככה," הוא אמר, ואני הנהנתי.
"גם אני לא רוצה. אבל אני מרגישה שזה כל כך לא נכון…" אמרתי. תום הנהן כמבין, ונראה היה שהוא חושב.
"אבל היה לך טוב. לנו היה טוב." הוא אמר, ואני השפלתי את מבטי. שתקנו במשך כמה שניות, ואז לא יכולתי לשאת יותר את השתיקה המעיקה הזאת. הלכתי לעבר הדלת, פתחתי אותה, ואז השתהיתי מעט.
"אני מצטערת," אמרתי לבסוף, ויצאתי מהבית, סוגרת אחריי את הדלת בדממה. דמעות החלו לעלות בעיניי, ואני התחלתי לרוץ לעבר הבית שלי. עברתי כבישים וחציתי חצרות של בתים. כשכבר ראיתי את הבית לא רחוק ממני, הרגשתי פתאום שמישהו דוחף אותי. הרמתי את מבטי לעבר מי שדחף אותי, וראיתי שזה נער. על פניו של הנער נראה חיוך קטלני, והוא הוציא מחגורתו סכין קטנה וחדה. פערתי את עיניי באימה, אבל לנער לא היה אכפת. הוא התקרב אליי לאט, ולא נתן לי אפשרות לברוח. הוא הצמיד אותי לקיר שעמד מאחוריי, והצמיד את הסכין לגרוני.
למה הוא עושה את זה? חשבתי. איזו סיבה יש לו?
הנער השתהה רק עוד מספר שניות, ואז…
פתאום שמעתי את קולו של תום.
"הי, אתה שם!" הוא קרא. הנער סובב את ראשו לעבר תום, אבל הסכין נשארה צמודה לגרוני. נשימתי הייתה מהירה ומבוהלת, וקיוויתי שהסיוט הזה ייגמר כבר.
"עזוב אותה!" תום התקרב בריצה, והנער סובב את ראשו בחזרה אליי.
פתאום ראיתי את תום מאחוריו, והוא חבט בידו של הנער. הסכין, שהייתה אמורה לשסף את גרוני, פגעה בחזה שלי, לא רחוק מאזור הלב.
נשענתי על הקיר ונשמתי בבהלה, מוציאה קולות מחרידים מגרוני. הנער נעץ מבט רושף בתום, ואז רץ משם ונעלם תוך כמה שניות. התכופפתי והשתעלתי, כשתום מעליי ומתקשר למשטרה, לאמבולנס, ולכל דבר שהוא חשב שיוכל לעזור לי.
שוליי ראייתי השחירו, ותוך מספר דקות שקעתי בערפול חושים. לאחר עוד כשתי דקות כבר איבדתי הכרה.

כל שראיתי היה פס לבן ואחיד. לא שמעתי דבר, לא הרחתי דבר. גם לא הרגשתי דבר והטעם בפי היה מר.
לאחר כחצי שעה שעמדתי שם ככה, לא מרגישה דבר ושום חוש למעט הטעם המר לא פועל, הבנתי.
תום לא היה סתם חבר שלי.
הוא היה החבר האחרון שלי.