הזבנג שהיה בינינו.

קשה לי לכתוב את זה…
עוד לפני שנה זה קרה ומאז אני מתאבלת על מותו.
זה מוזר כשהוא הגיע לפני שנתיים לבית הספר אני לא סבלתי אותו, פשוט כך בגלל שהוא נראה לי לא תלמיד מתמיד ובכלל גם בעל אופי לא טוב.
אבל הבנתי שטעיתי כשהוא הציג לנו מצגת על ספר שלא הקרתי.
הוא הציג בהתרגשות וקרץ לי כשהגיע לשקופית שבה הוצג הפרק הראשון של הספר.
כשסיים כולם מחאו כפיים והוא חייך חיוך מקסים. כשעבר לידי כדי לחזור למקומו בקצה הכיתה הוא לחש, "זה הספר שכתבתי." ואז המשיך בדרכו לשורה האחרונה.
אחרי הלימודים שאלתי אותו על זה והוא גיחך. "את חכמה מהם, קראת הרבה ספרים כדי לדעת שהספר הזה עוד לא קיים… וגם נראה לי שאת תישפתי נכון." הוא חייך ונשען על הספסל שלידו. אני רק שתקתי למרות שנעשה יותר נסבל והתכלתי לרוץ לביתי, אני פחדתי שטעיתי יותר מדי לגביו.
בשבוע הבא היה תורי והשתמשתי בטכניקה שלו והצגתי את הספר שאני כתבתי וזכיתי גם למחיאות כפיים אבל חלשות משלו. "תוכלי לתת לי לקרוא את הספר?" הוא שאל אותי ותפס בזרועי, הפעם מהשורה הראשונה כי העבירו אותו מקום.
באותו הרגע היה מין זבנג בינינו כמו חשמל סטטי והסמקתי עמוקות וגם הוא. "כן" אמרתי במהירות והתנשמתי בכבדות. אחרי הלימודים הוא שאל אם אני צריכה טרמפ כי ירד גשם ואני עניתי כן. דיברנו על כמה ספרים ששנינו קראנו ואז הוא כיאלו קרא את המחשבות שלי ענה כמעת על כל מה שחשבתי על הספר. "וואי." אמרתי.
אחרי שבועיים הפחנו לזוג. כתבנו יחד שירים וספרים וצחקנו בקולי קולות. כך עברה שנה ושנינו הינו מאוהבים לגמרי ונראה כי אפילו אל האהבה קינא בנו.
אני זוכרת את היום לפני שנה כהוא לא הגיע לבית ספר…
אני לא יכולה להמשיך יותר אבל אני חייבת.
היום היה עליז ואפילו טיפה של עננים לא היתה בשמיים ואז המנהלת ניגשה לכיתה וזימנה אותי ואת החבר הטוב ביותר שלו ואז התחלתי לחשוש. "מה קרה לו?! קרה משהו?!" הפחתי להיסטרית והיועצת נעלצה לחבק אותי ולהסביר לי הכל מילה במילה עד שהפכתי ללב שבור. "לא…" זו המילה היחדה שיצאה מפי במשך שבוע ואז אני כבר עזבתי אותו וניסיתי לשכוח. אבל העובדה שהוא מת עדיין בראשי, מזכירה לי את הזבנג שהיה בינינו.
בסוף אני יכולה לומר שהוא מת