הו, שון

“לא!”
“תירגעי!”
“לא! הוא לא ימות, רק שהוא לא ימות. אני מוכנה למות במקומו!”
“המוות שלך לא יעזור לאף אחד, ובמיוחד לא לשון!” כעס על טיפשותי ג'וזף.
“לא!” התבכיינתי
“ליז, לא תוכלי לעשות בזה דבר!”
“לא ג'וזף! אני לא אתן לו ללכת!”
“זה לא בשליטתך! את יכולה רק להתפלל שהטיפול הזה יעזור לו להישאר עוד כמה חודשים בחיים.”
“שון יישאר בחיים" התעקשתי.
“ליז, את לא יכולה להיות בטוחה בזה שהוא יחיה. אבל את יכולה להיות בטוחה, שלריב איתי לא ישמור עליו בחיים זמן רב.”
התחלתי לבכות, ג'וזף צדק, אין מה לעשות. החיים של שון לא יהיו ארוכים כל כך אם נריב במקום לנסות לעזור לו.
“כבר נהיה מאוחר, לכי הביתה, אני אומר לך אם יקרה משהו חשוב" אמר ג'וזף.
“אבל…” התחלתי להתעקש.
“לכי" פסק.
הלכתי הביתה, דורכת על העלים הצהובים והאדומים שהיו שזורים על הרצפה בגלל הרוח הסתווית הקרירה.
דמעה זלגה על הלחי שלי, בעוד אני נזכרת באותו יום.
“ 'התנשאי לי?'
'שון, אני רק בת שש עשרה, אבל כן' צחקתי.
“יופי.” אמר והלביש את הטבעת על אצבעי.”
“אוי סליחה" אמר איש זקן אשר נתקל בי והעיר אותי ממחשבותי.
שפשפתי את הטבעת שעל אצבעי, חיכיתי שנתיים כדי שאוכל להתחתן איתו לפי החוק, קבענו להתחתן באפריל השנה, בעוד חודשיים בסך הכל. החתונה הייתה כבר מתוכננת מראש, נותרו רק דברים קטנים לגמור, ואז הרופאים פסקו שהוא חולה בסרטן. זאת הייתה מכה ענקית עבורינו. במהרה הוא נהיה קירח, ועבר מליון טיפולים, אך שום טיפול לא עזר לו.
הגעתי לבניין שבו גרתי לפני שאני ושון שכרנו דירה ממול, הבית של הורי.
“ליז! לא ציפינו לך, היית אומרת הייתי מכינה לך ארוחה!” קידמה אותי אימא בחיבוק.
“אין לי מצב רוח.” סיננתי.
“אויש, הרגע חזרת מביקור שם?” שאלה
“כן.”
“ו..?”
“הוא עדיין חולה, אוי אימא! אני לא יודעת מה לעשות! הייתי איתו מאז גיל שתיים עשרה. הוא האהבה הראשונה והיחידה שלי! ועכשיו הוא עומד למות" בכיתי לה.
אימא חיבקה אותי וניסתה להרגיע, ובתוך חיבוקיה, נזכרתי ביום בו נהייתי חברתו של שון, לפני שש שנים.
“היי ליז!” אמר. אני הלכתי הביתה, והוא הלך עם חבורת הבנים שלו מאחוריו.
“תלכו" לחש להם במבוכה, כאשר הסתובבתי אליו.
“אני רוצה לומר לך את זה זמן רב" אמר והשפיל מבט לרגע אך מיך העביר את מבטו אליי.
הבטת בעיני השקד החמות האלו, שהיו אז רק עיניים של ילד בן שתיים עשרה וכיום עיני גוסס.
“את רוצה להיות חברה שלי?” שאל. הרגשתי בלבול, וספק, אך התשובה נפלתה מפי.
“כן"
“באמת?”
“כן"
“יופי!” אמר וחייך.
הוא חיבק אותי והעביר יד בשערותי, בדיוק כפי שאימי עושה עכשיו.
“הכל יהיה בסדר" אמרה אימא והעירה מהזכרון הישן כל כך.
“אפשר לישון כאן הלילה?” שאלתי, “אני לא יכולה לישון בדירה שלי ושל שון כשאין את שון לצידי.”
“כן, בטח, תישני פה, אני אכין לך את המיטה בינתיים לכי להתקלח.”
התקלחתי, והלכתי לחדר שהיה חדרי פעם.
שום דבר לא השתנה פה, עדיין תלויים פוסטרים בכל מקום, אוסף הדובים שלי במקומו, והתמונה שלי ושל שון בנשף הסיום עומדת לה על המדף.
נשכבתי על המיטה וייללתי בבכי עד כי נרדמתי.
התעוררתי. התלבשתי והלכתי לבית חולים.
נכנסתי לחדר של שון, וראיתי אותו, קירח, חיוור, בקושי נושם ומחובר למכונות שמחזיקות, אותו, את הדבר החשוב לי ביותר בעולם, בחיים.
לפתע, הוא פקח עיניים.
“שון!” צעקתי בשמחה.
“ליז" מלמל וליטף את פניי.
“התגעגע…” התחיל לומר אך הרופאים והאחיות פרצו לחדר ולא נתנו לו לסיים.
אחת האחיות, דלי, הוציאה אותי החוצה והורתה לי לחכות.
לאחר חמש דקות הם יצאו ונתנו לי להיכנס.
“התגעגעתי.” אמר והתנתק.
הרופא נכנס.
“אם את באמת אוהבת אותו" אמר מאחוריי "תשחררי אותו, תני לו למות.” אמר.
התחלתי לבכות.
נרגעתי ואמרתי; “אני משחררת.”