הוא לעולם לא יאהב אותי

"תמיד ידעתי שהאהבה שלי חסרת תועלת, הרגש המעצבן הזה הוא רק זמזום בלתי פוסק בראש, רק משהו שלא יגמר מעולם. הוא לעולם לא יואהב אותי, השלמתי עם זה לפני שלוש שנים, אבל אני אוהב אותו, אותו הרגש, אותה הסינטימנטליות הזו לעולם לא תעבור, הרגש שגורם לפרפרים בבטן ישאר שם לעד, והוא תמיד יעמוד איך שהוא מול הפרצוף שלי, לאן שלא אסתכל, אראה את פניו.

אני אוהב אותו, ואני מצטערת על כך, כי זו אהבה שלא תהיה לעולם, הוא כבר מצא את האחת שלו, ואני מצאתי אתהאחד שלי. אבל הוא? לא מסתכל עליי, אולי צוחק עליי על הבעיות והדברים הפחות נחמדים שלי. אבל את השאר? לא. אם נפתי ורגלי זבת דם, לא הוא ולא היא יבואו לעזור לי, אלא אחת הבנות שצאו במקרה מהמעגל בשביל ללכת לשירותים או משהו.
פעם הוא היה יותר נחמד, פעם הוא באמת היה מישהו טוב. עכשיו הוא לא מרגיש כלפיי דבר.

הוא מעולם לא אהב אותי, ולא יאהב. הוא לא סתם בנאדם חולף בחיי, הוא עוגן, שאים בכוונתו או בכוונתי להוציא מהמים. אני רוצה לאהוב אותו, למרות שאני יודעת שכך או כך הזוגיות לא תצליח, ושאיינינו מתאימים, אבל עדיין, מותר לי לאהוב, נכון יומני היקר? אני צודקת? או שהאהבה הזו אינה בכלל אפשרית? האם אסור לי לאהוב דבר מה?
תגיד לי, יומני היקר, האם מותר לי לאהוב אותו? אני יודעת שליבי כבר מלא ברסיסים מסכנים, ועייני תמדי נשואות אליו, למעלה, אל האהבה הנשגבת.
למראות שהוא לעולם לא יאהב אותי.
למרות שאין אנו מתאימים.
למרות ש…
אוקיי יומני היקר, אני נכננעת.
מה אני עושה?!"
כך סכמה את הדף האחרון ביומנה ניקול מירדיסקובסקי.
ולאחר מכן הוסיפה עוד שורה:
"ויומני היקר? ואם אני אוהב אותו לעד? והוא לעולם לא יאהב אותי? מה יקרה אז? מה?! אז אני אשאר חסרת כול בעולם האכזר הזה?!
למה כלום לא משתלם לי!"
ניקול צנחה על מטתה ממררת בבכי, מכסה את הדף ההוא בדמעות וכתמים, מורחת את העט הכחול.