הוא לא ישוב

היא הביטה בו. המבט החושש בעיניו העביר בגופה צמרמורת והיא לא יכלה להסיר את עיניה ממנו. זו הייתה הפעם האחרונה. הפעם האחרונה שבה היא תראה את אהובה. גלי הים געשו בחוזקה והתנגשו בסלעים שלצד המזח. ליבה נקרע וכאב לנוכח המחשבה על יציאתו מחייה. הוא היה כל עולמה, וכעת הוא איננו עוד.
היא פסעה לכיוונו, לעבר גופו החזק והמגונן שניצב איתן על גבי החול שנסחף למצולות באיטיות, והפעם היא ידעה שאין ביכולתו להגן עליה. הוא מוכרח ללכת ולעזוב אותה, לבד. הוא כרח את זרועותיו סביב גופה העדין שנרפה לנוכח מגעו החם. הוא היה הבית שלה, המקום הבטוח שלה ועכשיו הוא נלקח ממנה ומותיר אותה כציפור פצועה בעולם הגדול.
הוא לחש לה ברוך, "אני אוהב אותך, את האחת שלי. את חזקה. האמיני לי, אני מבטיח שאחזור." הוא עצם את עיניו ונשק למצחה, כמו מנסה להשכיח את הכאב וזכרונות העבר הטמונים בו. הוא שחרר אותה, הפנה את גבו ומבלי להביט לאחור, הוא עלה על סיפון האונייה.

גופה החלוש נפל ארצה ודמעות שטפו את פניה, זורמות כנחלים זעירים אל הים. נחלים שנעלמים ונכענים לגלי הים המאיימים. הריקנות מילאה אותה, היא הרגישה שחזרה לאחור אל הכאב שחשה כשילדותה נלקחה ממנה. אותו הכאב המשתק שהכה בה בעוד היא כנועה לגבר הזר וחברו. כעת, היא הרגישה שנשמתה נלקחה ממנה, כמו אז. אך הפעם אין מי שיושיע אותה. אהובה איננו. היא נשארה לבד. הוא הלך בעקבות משפחתו, להציל את המעט שנשאר לו. אבל לה לא נשאר דבר. משפחתה אינה עוד, רק חלל ריק ואימתני נותר מהם.

היא פסעה על החול הלח, רגליה שוקעות בו מעט בכל צעד והבינה זה נגמר.
הדמעות כבר לא חונקות את גרונה, הכאב כבר חלף לו וליבה חדל מלהרגיש.
הוא לא ישוב.