הוא ואני

הוא עמד מעלי. נגע בזרועי. חיבק אותי. אני נזכרת בו, וחיוך עצוב עולה על פני. הוא ידע מי אני. מה אני. הוא ידע. פשוט ידע. וככה זה היה. מאז ומתמיד. אני מצטערת על כל רגע שבזבזנו, שאני בזבזתי. במקום להקשיב ללב, וללכת אחריו, הקשבתי להגיון הקר. שמנע ממני את תענוגות החיים הפשוטים. את הרגשות. את ההרגשה שיש לי מישהו. מישהו ששם בשבילי. מישהו שמקשיב לי, לא משנה מה. מישהו שאוהב אותי בלי תנאים, והוא לא משפחה. הוא נתן לי את ההרגשה שאנשים יכולים לאהוב אותי בגלל מה שאני, ולא רק בגלל שהם משפחה שלי, או מנסים להיות נחמדים. הוא הראה לי את הנקודות הטובות שיש בי. שלפני כן לא ידעתי שקיימות. הוא נתן לי את הרגעים הטובים ביותר שהיו לי אי פעם. אבל אני יודעת, שזה לא הסוף שלנו. זה אף פעם לא יהיה.