הוא השתנה…
זה התחיל ביום בהיר אחד.שניהם נפגשו ביומולדת של ילד שהם הכירו. היא הכירה אותו בחוג כדורגל, והוא הכיר אותו בקייטנת שחייה. שניהם נפגשו ביומולדת של אותו הילד. שניהם נתקעו שקבוצות שונות. אבל מההתחלה, כבר ראו עליהם שהם חייבם להיות ביחד.
חבל שהסיפור גנמר בשורה אחת: "באוי לא נבזבז את הילדות שלנו".
נכון.
היא לא הייתה צריכה לבזבז את הילדות שלה בזגזוג אלחר עקבותיו של השחיין הקטן. ששיטה בה. גרם לה לבכות ולצחוק. לא פעם ראתה אותו מעלה תמונה לפייסבוק בה הוא מתנשק עם מישהי. ולא פעם ראתה אותו מזגזג מרליישנשיפ, לסינגל. הוא, מצידו. לא פעם היה מדבר אלייה במילים נחמוד ונעימות. "י3קירתי" "אהובתי" "כול חיי"
ככה זה נמשך בערך שנה.
היא הייתה כול כך מבולבלת, שהיא כבר שכחה מה זו אמת. היא שיקרה לכול מי שהכירה. כאשר ביקשו ממנה לצאת עם מישהו- היא הייתה רצה משם בדמעות. בלי יכולת לשעת מה לעשות.
באותה תקופה היא פגשה מישהו אחר.
הוא היה איתה בחוג ריקוד. הבן היחיד בקבוצה, שהעיז לנסות. זה היה חוג היפ הופ. הכול שם היה שמח, קופצני ושמח. והיא נהנת תמיד באותו החג. היא הצטיינה שם ממש! תמיד היו מסתכלים עליה בהתפעלות כאשר הלמה באוויר בידיה ורגליה, גורמת לגופה המגושם רוב הזמן, הלראות חינני בשלוש דקות. עייניה ננעצו במישהו בקהל, הואי היתה ממש מנהלת איתו דיאלוג בעיינים. עד שהוא היה קם ורוקד איתה.
היא הייתה ממש הנשק של החוג.
אלו היו שלוש פעמים בשבוע שסרבה להכנס למחשב ולפגוש את הממזר הקטן. היא רק לקחה את מכנסיי הטרנינג בדוגמא הצבאית, וגופיה האדומה והצמודה, והלכה מהבית בצעדים מלאי ביטחון.
אלו היו הימים בהם היא הרגישה הכי בטוחה וטובה. היה לה הכי טוב. והממזר הקטן תמיד היה נשכח מראשה המבולבל.
פעם אחת, אחרי השיעור, הוא לקח אותה לצד. הוא היה ידיד שלה. אבל לא יותר. הם יצאו לאכול גלידה בקיוסק הקרב. הם התיישבו ליד שולחן וליקקו גביע גדול אחד של גלידת שוקולד מריר. שניהפ חייכו, מוכתמים בשוקולד. צוחקים. כאילו הכול מובן מאליו. אבל הוא שאל אותה. והעייניה הצטעפו והתמלאו בדמעות. הממזר הקטן פלש חזרה אל מחשבותייה הויא קמה מהשולחן והתחילה לרוץ. מנגבת את הדמעות שלא מפסיקות. רצה לקראת ערב, כבר החשיך. והיא שכחה את התיק שלה. אבל לא היה לה אכפת. היא נאבדה בים מהסמטאות המסכנות בעיר. היא התיישבה כאב וחוסר נשימה ליד פח אשפה בסמטה קטנה במערב העיד. הוא מצא אותה וניסה לדבר איתה. אבל היא לא הסכימה לדבר. רק דמעות שיצרו מעייניה אמרו דבר מה. הוא אחז בידה ואל אותה בפעם השנייה. והיא הנהנה
יום למחרת היא התחילה צ'אט עם הילד מחוג הכדורגל.
דניאלה:אני םרשתי מהחוג
עוז: חבל
דניאלה: אנחנו עדיין ביחד?
עוז: אני חושבת שהגיע הזמן שנמשיך בילדות שלנו בלי זה… זה כבר חסר טעם את יודעת? את לא מסםקת את המ שאני רוצה.
קיצר אני זורק אותך.
דניאלה: שתלך לעזאזל הילדות שלך!
היא בכתה המון זמן לאחר מכן
והיא מעולם אל הצליחה להתואשש
תגובות (0)