הוא בן 70, והוא נשאר לבד.

אני לא אשכח את הרגע הזה. אני מכיר אותו מאז שאני מכיר את עצמי, הוא היה בנאדם אולי הכי חזק שאני מכיר. עבר אינספור מלחמות בחייו, אינספור אובדנים, אינספור מפלות ואחרי הכל הוא זרח וטיפס וקם תמיד חזק יותר, חזק מהכל. הוא הפך לאחד האנשים אולי הכי חזקים בכל המדינה הזאת, בכל הבחינות.
הוא הקים משפחה, ילדים, נכדים ואישה. אישה מדהימה שתמיד הייתה לצידו. אני תמיד זוכר אותם אוהבים, אבל מה זה אוהבים? אתם מסתכלים על גבר ואישה שאוהבים כמו נערים בני 16 שחווים הכל בפעם הראשונה. כל יום מחדש.
הוא בן 70 היום, מבוגר, מצולק, מקריח, אולי קצת עייף אבל ברגע שהוא מסתכל עלייה, אוי ברגע שהוא מסתכל עלייה – אין לי דרך לתאר לכם אפילו את העיניים שלו – מלאות באש, הוא מסתכל עלייה – האישה של חייו. הכל מתגמד, הכל לא רלוונטי כבר, הזמן שעבר לא רלוונטי, הוא איתה וזה כל מה שהוא צריך.
אני לא אשכח את הרגע הזה. הרגע שאמרו לו "היא חולה, האישה שלך חולה". ציפיתי שהוא יתרסק אבל לא. הוא ענה "האישה שלי תבריא". והוא נלחם, נלחם איתה. נלחם כאילו הוא אחוז דיבוק, "אני אלחם בשבילך אהובה שלי" היה אומר לה. עזר בכל מה שהוא יכל, טיפל אצל הרופאים הכי טובים, פינק אותה בצורה שאני לא מאמין שהאהבה של היום כבר מאפשרת.
הוא לא אהיה אביר, ולא היה לו סוס לבד, פאק איט אפילו שיער מתנפנף ברוח כבר לא. אבל הוא היה טוב אלייה יותר מכל זה. כל עוד נשמתו בו הוא עשה הכל בשבילה, הכל בשביל שהיא תבריא.
אבל מיום ליום, מיום יום הוא רואה את האישה שלו נעלמת לו מול העיניים. הוא רואה אותה נחלשת, מרזה והברק בעיניים הפך לריקנות של יאוש. היא ויתרה, אין לה עוד כוחות להילחם, היא נתנה הכל, את כל מה שהיה לה לתת, אבל זה חזק ממנה והיא ויתרה.
ברגעים האחרונים שלה היא לחשה לו בכוחותיה האחרונים "בבקשה ממך, תאהב אחרת, תמשיך הלאה.". הוא הסתכל לה בעיניים, סוחט רגעים אחרונים לראות את עינייה הירוקות, הגדולות בפעם האחרונה לפני שהיא עוצמת אותן לנצח ואומר לה "את האישה שאהבתי כל חיי, ואני לא אוהב אחרת, לעולם.". היא לא הספיקה לענות. היא לא הספיקה להתווכח.
היא עצמה את העיניים בפעם האחרונה ואז, ואז הוא נשבר. אחרי שנתיים שהוא לא נתן לכלום לשבור אותו, אחרי שנתיים שהוא לא היה מוכן לקב "לא" כתשובה, לא מוכן שלא לנסות ולעשות הכל. אחרי שנתיים הוא נשבר. הוא התרסק.
ממוטט, שוכב ליד האישה של חייו ובוכה. מייבב כמו ילד קטן שמתגעגע לאמא שלו.
הייתי בלוויה, ראיתי אותו שם. ראיתי אותו בין כולם, עומד. מסתכל עלייה נכנסת למקום מנוחתה ולא אומר כלום, הוא לא מסוגל, העיניים כבר נפוחות ואדומות ונראה שבמאגר הדמעות לא נגמר המלאי. הוא עומד שם, ושום דבר שאגיד או אעשה לא יעזור. החוסר אונים הזה שאני בטוח שגם הוא מרגיש, הוא יודע שגם אם הוא ישרוף את העולם הוא לא ייזכה להסתכל לה בעיניים האלה שוב.
הוא לא צועק, הוא לא נשכב על הבור אחרי שכיסו אותה, הוא נשאר לעמוד שם. אני ניגש אליו, מחבק אותו, אומר לו מילים שהוא כבר שמע ומסתכל עליו במבט מנחם והוא אומר לי "אני איבדתי את האישה של חיי.".
הוא בן 70, הוא עבר כמעט חיים שלמים, והוא איבד את האישה שהוא אהב כל חייו, מאז גיל 16. הוא איבד אהבה שכבר לא קיימת היום, הוא איבד את האישה שבזכותה הוא עבר הכל ונשאר מאושר.
הוא בן 70, והוא נשאר לבד.