ההתערבות 2

כשהתעוררתי מצאתי את עצמי בחדר.
חדר בצבע ירוק מחריד כזה, של בתי חולים והיה ריח חזק של תרופות.
לא לקח לי הרבה זמן לנחש איפה אני, אמא בכתה לידי. הפנתי אליה את מבטי. היא הסתכלה עליי במבט הזה שלה, המבט שאני אף פעם לא מסוגלת לשתוק למולו.
היא מחייכת ועיניה מביעות עצב, מביעות אכזבה…. "קורטני, למה…?" היא לא סיימה את המשפט כשפרצתי בבכי "אמא, אני כ"כ מצטערת… אני פשוט…" אבל היא הסתה אותי והסתכלה לי בעיניים, אחר קירבה אותי אליה וחיבקה אותי חזק.
"סליחה שאני מפריעה, אבל אני צריכה לבדוק את קורטני" אמרה האחות בקול מאנפף.
אמא התרחקה ואני ישבתי ועשיתי כל מה שהאחות ביקשה, אחרי 10 דקות שנראו לי כמו נצח היא עזבה את החדר והסתכלתי על אמא, שתינו התאפקנו לא לצחוק.
מישהו נכנס לחדר וביקשתי מאמא שתגיד שאני ישנה, אפילו אם זה אבא או דייויד אחי. היא הנהנה וקמה.
"לא אני מצטערת היא בדיוק נרדמה אבל כמה טוב שבאת, אתה מוזמן לבוא בהזדמנות אחרת" אמרה אמא למבקר האלמוני. 'אין כמוך' חשבתי וחייכתי "לא זה בסדר, אני אשב פה כמה דקות עד שהיא תתעורר… זה בסדר נכון?" שאל קול למשמעו הזדקפתי במיטתי 'מאט?! מה?! פאק מה?! לא לא לא אמא בבקשה תגידי לא אמא אני מתחננת…' חשבתי, ניסיתי לשדר לה בטלפתיה שלא תכניס אותו אבל כנראה שאורי גלר אני לא אהיה, כי הוא נכנס וישב על הכיסא שליד מיטתי.
"אממ.. קורטני אני יודע שאת לא באמת ישנה. אני גם יודע שאת לא מסוגלת לראות אותי או לשמוע את הוקל שלי בכלל אבל אני חייב להגיד לך משהו. אני ניצחתי בהתערבות עם רייצ'ל וג'ניפר ובזכותך זכיתי במאה דולר אבל הרגשתי רע, אני מצטער שלא אמרתי כלום…" הסתובבתי אליו לאט לאט והתיישבתי על המיטה "אתה התערבת עם רייצ'ל וג'ניפר על רגשות של מישהו, איך אתה חי עם עצמך?" אמרתי בקול יבש וצרוד, הרגשתי שהדמעות מתחילות לנזול מעיניי, הוא התקרב למחות את הדמעה שזלגה על לחיי. "אל תיגע בי" אמרתי. לקחתי אוויר ואמרתי "אתה יודע משהו? בד"כ אני קמה בבוקר רק כי אני חייבת, אני מתארגנת והולכת לביה"ס ומגיעה דקה לפני הצלצול, אי פעם חשבת למה? אי פעם חשבת למה אני נעלמת בהפסקות או למה כשצריך ללכת הביתה אני הראשונה שמרימה את הכיסא ועפה מהכיתה?" הוא הסתכל עליי, המשכתי בשקט "אני לא רוצה שירטיבו לי את הספרים, ישימו לי עכבר מת בתיק, יתאכזרו אליי, אני לא רוצה להיות ילדת כאפות. אבל אין לי ברירה כי אתה, ג'ניפר, רייצ'ל וכל השאר… לא אכפת לכם ממני, אתה תזכור עוד 20 שנה שבתיכון שברת למישהי את הלב? למישהי שבאת אהבה אותך? אתה תזכור שהתערבת על הכבוד שלה? על הכבוד שרמסת והעלמת כל זכר אליו? אני לא חושבת…" אמרתי, קולי רעד וליבי געש מפנים 'אני אמרתי למאט כמה הוא חלאה!! אני, חסרת הביטחון, אני אמרתי לו!!' מחשבותיי געשו. הוא הסתכל עליי המום ופתח את פיו "אתה לא צריך להגיד כלום", אמרתי קצת יותר בביטחון "אני גם לא רוצה לשמוע, אני רוצה שתלך. אז כן, אני אולי אראה אותך בביה"ס כי אין לי ברירה, אנחנו ביחד בכל השיעורים אבל חוץ מזה? אני לא רוצה לשמוע ממך יותר, ביי מאט, כדאי שתלך עכשיו" אמרתי והצבעתי על הדלת. הוא הסתכל עליי המום "נו?" אמרתי "לחזור על עצמי?" שאלתי בציניות "לא לא…" הוא מלמל "אני יוצא…" "ביוש, סגור את הדלת אחרייך" אמרתי וחייכתי 'לפחות זה נגמר' חשבתי וצללתי לעולם של חלומות מתוקים, חלומות בהם אני שלמה יותר מלב שבור.